כשנפגשנו נראית לי מוכרת,
אולי מוכרת מדי
ניסיתי להיזכר אם נפגשנו,
ואם כן, אז מתי.
העיתוי נראה קצת ביזארי,
האוירה הייתה קצת זרה,
אבל בין כל התהיות
התחושה המשונה נשארה.

אמרי לי מי את, אהבה,
עד שלמדתי להכיר אותך, עזבת
עד שלמדתי להכיר בך, עזבת.

נזכרתי ביום שהכרנו,
נזכרתי בדיוק בתחושה,
נזכרתי כמה התלבטתי
אם זוהי זו ה-הרגשה.
נזכרתי ביום בו החלטתי
שאת מאכלסת אותי,
את היום בו נטמעת בי זוכרת
ואזכור אותו עד יום מותי.

אמרי לי מי את, אהבה,
עד שלמדתי להכיר אותך, עזבת
עד שלמדתי להכיר בך, עזבת.

אני יודעת שלא ידעתי
אם אמת את או שמא בדייה,
אני יודעת שלא אמרתי
או שלא הבעתי דיה,
אני יודעת רק שהיית בי,
אני יודעת שטרם עזבת,
אני יודעת שהלכת ממנו,
הלכת, ולא שבת.

אמרי לי מי את, אהבה,
עד שלמדתי להכיר אותך, עזבת
עד שלמדתי להכיר בך, עזבת.

אני יודעת גם שנפגשנו
לפני כמספר חודשים,
אני יודעת שאת חיי הנעמת -
עכשיו את עושה אותם קשים.
אני יודעת שאת קיימת,
אני יודעת שאת נוראית,
אני יודעת שאת לא מתחשבת
ושאת הסבל שלי את ראית.

אני יודעת שאת סתם עוזבת
בלי להביט לאחור,
כי פשוט נעלמת לו
והוא נעלם לי
והוא לא יחזור.

עד שלמדתי להכיר אותך, עזבת
עד שלמדתי להכיר בך, עזבת.