אביגדור מלאכי נולד לפני קצת יותר מדי זמן. כבר בשלב ההוא היו
סימנים המראים כי הוא עתיד להזדקן ואולי אף למות ביום מן
הימים. אבל  את אביגדור זה לא הטריד.
אביגדור היה תינוק בלי שיניים אבל איכשהו כשתפס לך באצבע, מצץ
ונשך זה היה כואב מאד. אחרי תקופת מה הוא גדל והתחיל להתעניין
בעץ האבוקדו בחצר הלפנית. הוא השכיל להשתין אך ורק עליו ולא
באף שירותים בסביבה. למרות שהוצעו והוצאו לו מהמשובחים ביותר:
בעלי מושב צמיגי ורך ה"מתלבש" על האסלה, בעלי נייר טואלט עדין
ומפתה ועוד פינוקים שאפשר רק לחלום עליהם. אבל אביגדור לא
וויתר. היה מתאפק כל שעות הגן. פניו היו מאדימים, את רגליו היה
משרבט זו בזו ונע במן ריקוד מעוות לבל "יברח" לו. עוד לפני
שהספיקה הגננת לפתוח את השער ולברכם לשלום היה אביגדור טס
הבייתה במרוצת רגליים קלה. מגיע את החצר הלפנית, מפשיל מכנסיו,
לוקח נשימה עמוקה ומשתין באנחה והקלה שאין לתאר. אמו הייתה
מציצה מחלון המטבח כעוסה, "וכל מי שעובר רואה?" למה הילד הזה
לא יכול להשתין כמו בן אדם? מה יש? לעיתים היה אחיו הקטן מצטרף
עליו ומשתין יחד איתו, לאות הזדהות כמובן ולא מתוך אידיאולוגיה
טהורה, אך אביגדור העריך את המעשה בכל זאת. אחיו הגדול ושתי
אחיותיו לא הצטרפו לתמוך בו בעת ההשתנה מעולם. עם השנים למד
אביגדור לסלוח להם.
במפתיע, עם חלוף השנים, בגר. בן שש עשרה היה כשפגש את מרווין
הפוזלת. רזה, דקיקה, עם אף ארוך ושיער גולש עם הכתפיים. הוא
התאהב מיד למרות שלא הודה בכך. מרווין הגיעה לשכונה במקרה. אבא
שלה היה מטומטם. אבל על רמה, לא סתם. טעה בכתובת הדירה כשהגיעו
מאוסטרליה החמה ופשוט לא טרח עוד למצוא אותה. הוא השתקם
בשכונה, ארבעה בניינים מזה של אביגדור. מרווין תמיד הרטיבה את
שפתיה, דיברה והרטיבה אותן ברוק מתוק, שלא התייבשו. יום אחד
עצר אותה אביגדור ועשה זאת במקומה. היא נבהלה נורא ורצה לאבא
שלה בקומה השנייה. היא הייתה קטנה מאביגדור בשנה. וברוחה עדין
ילדה. האב כעס וירד עם מקל ללמד את אביגדור שלא מלקקים שפתיים
של אנשים אחרים. כשהיה אביגדור פוגש במבטה של מרווין, היה נתקף
כאב בטן אז, זכר למכות שחטף שם.
סיפור עצוב הוא סיפור חייו של אבגדור. שכן, עד שעזר אומץ דיו
בשביל לצלצל בפעמון הדלת שלה, מצא אותה סגורה ומסוגרת. סיפרו
בשכונה שהם חזרו חזרה לאוסטרליה.
הוא התגייס, בשעה סבירה ביותר, ושם בשטח הצבאי נתנה לו שוב
האפשרות להשתין על עצים, והוא היה מאושר וגם העץ היה מאושר.
כאילו קרא לו העץ לבוא ולהתקרב עליו, ולהשתין עליו זרזיפי שתן
חמים וצהבהבים.
בתום השירות הצבאי חזר הבייתה, אך רק לשם פרידה כאובה. מהעץ
כמובן. הוא הסביר לו ששוב לא יוכל להשתין בצילו. אחר כך ארז
חפציו ונסע לאוסטרליה להחזיר את מרווין. הוא לא מצא אותה כמובן
כי אוסטרליה זה לא ישראל. הוא עבד שם בתור רופא, למרות שמעולם
לא עסק ברפואה. תפקידו הסתכם בתקיעת מקלות לגרונם של ילדים
קטנים. היה לו כישרון טבעי לכך. אבל היה לו חם שם והוא חזר.
כבר כבן ארבעים. ניסה להתקבל לבתי חולים ומרפאות אחרות, אך
משום מה לא קיבלוהו. בראש מורקן ועין שמאל דומעת קלות, חזר
הבייתה לאמא ואבא. שקפצה עליהם הזיקנה ואביגדור לא הצליח
להוריד אותה בשום אופן. עקשנית.
בסופו של מקרה מתו ההורים. וכפי שציפו לו כשנולד החל באביגדור
להזדקן וגם המוות שלו עצמו לא נראה רחוק עוד. כל שנותר לו הוא
עץ האבוקדו, שפרותיו, תאמינו או לו, עטו גוון חום, זהב וטעמם
מתקתק היה. אביגדור הנלהב מההשיג והתגלית, קטף את כל הפירות.
יצא לשוק ומכרם ביוקר. בתוך חודשים ספורים (חמישה חודשים) הוא
היה עשיר כעשיר. ישב הוא בכורסתו, ידיו על כרסו הדשנה וכולו
מאושר. אפילו כפות רגליו מאושרות היו. ריקדו בעליזות הנה והנה.
דפיקה קלה בדלת, הפריעה לכפות רגליו והן נאלצו לקום וללכת עד
הדלת בקצה המזדרון הצר. ב"עינית" שבדלת, נראתה אישה בוגרת, עם
פזילה קלה. שהרטיבה שפתיה בלשונה. הלו היא מרווין האהובה. הוא
פתח והם התחבקו והיא שמחה והם אכלו מהפרי החדש שנקראה על שמה,
"מרווין"-שניים בשבעה.
אז מה היא עצתי? על יד כל דוכן צדדי, של ירקן ממורמר, תעצרו
רגע ותשאלו עם יש לו איזה מרווין עסיסי.