"לבד זה לא נחמד", הוא אמר לעצמו ויצא החוצה מביתו. הוא רצה
למצוא קצת חברה אנושית. כמה אנשים שידברו איתו. שיצחקו איתו.
"זה באמת כל-כך הרבה לבקש?" הוא תהה בעודו נכנס לאוטו.
מכונית הAUDI TT שלו היתה מלוכלכת. כמה יונים חירבנו עליה
במהלך היום. "לפחות זאת היתה להקה", הוא קיווה, "ככה שהן לא
היו לבד. מחרבונות בחברותא".
הוא העביר לראשון והחל נוסע ברחוב הצידי של ביתו. זה היה רחוב
שקט כזה. שלמרות שהוא נמצא ממש במרכז, עדיין יש לו את התכונה
המועדפת כל-כך ע"י רוכשי דירות: "שקט". או שאולי זה "בודד".
הילוך שני והמכוניות החונות מתחילות להעלם במהירות. משאיר אותן
מאחור, בשקט שלפני ההתנעה שלהן. בשקט של הרחוב. בבדידות.
הילוך שלישי והוא כבר לא זוכר איך הן נראו. מה היה הצבע שלהן?
איזה סוגים? הוא רק זכר שהן היו ... מכוניות. כמו אדם בלי
עיניים, בלי אף ובלי פה, מכונית בלי צבע, בלי צורה ובלי סמל.
סתם פלאקט, צללית של אישיות.
הילוך רביעי והוא לבד במכונית. ומסביבו מכוניות נוסעות אחרות,
מכוניות מלאות באנשים. אנשים לא בודדים. אנשים שמחים, והוא
עצוב. השמחה שלהם רק מעצימה את העצב שלו, כי הוא טוב לא פחות
מהם, והוא עדיין בודד הרבה יותר.
הרדיו דולק, וגם הוא לא עוזר. הוא עדיין לבד. לבד עם קול מוקלט
של רוקיסט שמת ממנת יתר כבר לפני יותר מעשור, אבל עדיין לבד.
הוא נזכר בחברים שהיו לו.
הידידה שהלכה איתו לכל מקום והוא "זרק" אותה כי היא היתה קצת
מעצבנת.
החבר שהיה כל כך נחמד ביסודי, וכשהתבגר השתנה וכבר לא היה
ביניהם חיבור.
השותף שלו לדירה, שהיה החבר הכי קרוב שלו לתקופה קצרה, אבל הוא
עזב אותו וחזר לעיר מגוריו.
החברים מהצבא שהוא נטש והם נשארו להגן על המולדת. בלעדיו.
החבר הכי טוב שלו שעכשיו מבלה עם החברה הנוכחית.
החבר השני הכי טוב שעושה את אותו הדבר.
הידידה השקטה שלפחות ידעה להקשיב.
הידידה הקרובה שהיום כשהוא רואה אותה הוא עובר מהר לצד השני של
הכביש לפני שהיא תשים לב.
הוא נזכר בכולם, ובאיך שהיה כיף להיות לא לבד. אבל היום הוא
לבד. הוא בעצם תמיד היה לבד. גם כששכב עם אהובתו זיכרונה לברכה
במיטה, ודיברו אל תוך הלילה, בסוף היה את הרגע הזה, השנייה
שלפני השינה, שהוא נשאר לבד עם המחשבות שלו בחושך.
בסופו של כל יום, הוא תמיד היה לבד.
הילוך חמישי ומד המהירות כבר על 120. לבד בים של מכוניות מלאות
אנשים לא בודדים. זה סוג הלבד הכי עצוב שקיים - לבד בקהל - כי
עצב לא מגיע מעצמו, הוא מגיע מההשוואה. מההסתכלות לדשא של
השכן, שהוא בהחלט ירוק יותר, ומהתובנה שאצלך הדשא לא רק לא
ירוק, אלא הוא גם מצהיב וגוסס. ואולי הוא בכלל מת.
אורות כחולים מהבהבים מאחור מלויים בכריזה שקוראת לAUDI לעצור.
ככה מהר, חמש הופך ל-1 והוא עוצר בצד הכביש.  השוטר יוצא
ממכוניתו וניגש לחלון המכונית.  "רישיונות, בבקשה", השוטר
פוקד-מבקש.
הוא מוציא את הרישיונות מתא הכפפות ומגיש אותם לשוטר. "מה קרה?
נסעתי מהר?" הוא שואל. שואל, לא בגלל שהוא לא יודע, שואל בשביל
לקבל תשובה, בשביל לשמוע קול של אדם חי שאינו בוקע מרמקולים
שמאורגנים בsurround. שואל בשביל לא להיות לבד. "כן, עברת את
ה-120" השוטר עונה וממלא את הדו"ח.
מהר מאוד הוא מוצא את עצמו, שוב, לבד. השוטר עוזב מחפש אחר
ה"קורבן" הבא.  האושר הרגיעי שהיה לו חולף והוא ממשיך בדרכו.
ממשיך וחושב כמה לא כיף היות האדם לבדו. חושב וחושב ופורץ
פתאום בבכי.
כי לפתע הבין שההוא, הוא אני.