חיים יוצא מהבית.

נושק לשלום. כבר לא בבית. רוצה להיות, לחזור שוב. העבודה קוראת
לו בנייד והוא מתנתק משם, מתחבר לפה. תחילתו של יום, סופו של
לילה.

למינג, הם קראו לו לאחר ניסיון ההתאבדות הכושל. לקפוץ מגג
בניין משרדים לאחר שאיבדת את מקום עבודתך - היגיון צרוף תוך
כדי מעשה, טירוף לאחר מכן. אבל הכל שטויות - כל מי שמבין חצי
דבר ומתעניין בעוד פחות מזה יודע שהלמינגים לא מתאבדים - הכל
קורה בטעות - תאונה שמסתיימת במוות. אז מי אמר שהוא ניסה
להתאבד? הוא במקרה היה על הגג כשבישרו לו על פיטוריו, נבהל,
מעד וכמעט נפל.

זה מה שחיים מספר לעצמו כל יום מחדש.

פעם איש היי-טק, תמיד מתכנת, עכשיו פועל שחור. בלי לכלוך
כמובן. הכל שוב נקי וסטרילי. שוב עוד אחד משורה ארוכה של
מתכנתים חסרי ייעוד. מנהלים גדולים מנפנפים בהם אנה ואנה. מדי
פעם נופל עוד מישהו מהסירה. מדי פעם אוספים ניצול מספינה
אחרת.

החיים לא רעים כל-כך עכשיו, חיים חושב לעצמו.

בערב, פעם, היה הולך לדפוק איזה בירה עם החבר'ה. לא כל ערב,
אבל הייתה אווירת בירות כזאת אז כשעוד היו חבר'ה... מספיק!
נוסטלגיה מעולם לא הייתה הנושא ולא התחביב. הנושא היה יעל. אחת
אמיתית כזאת - לא מאילו שרואים בעין גדי.

חיים ויעל - יש סיכוי?

אז היום בערב הוא הולך ליעל. היא חיה בקושי בדירה שכורה בדרום
העיר. לא מקום נחמד בשביל בחורה, חשב לעצמו לא פעם. עבודה
מזדמנת פה, עבודת משמרות שם. אבל היא עוד צעירה, אולי צעירה
מדיי בשבילו. הרהורים לא יביאו אותך לשום מקום! קום ועשה! קם
ועשה והנה הוא כאן איתה. אשת חלומותיו. ומה היא חושבת על כל
זה? היא יודעת על סיפור הלמינג שלו ומעולם לא אמרה מילה רעה על
כך. אולי רק מפני שהם יוצאים יחד רק חודשיים... וזהו!

חיים לא אוהב הפתעות - נבהל בקלות.

היא אפילו לא נשקה לו על הלחי כשהגיע אליה. היא עוזבת את העיר
ואותו. יש עבודה טובה בדרום. בבאר שבע, דימונה, משהו כזה. הוא
כבר לא הקשיב. נבהל לרגע ואז נאלם דום. לא רוצה לומר משהו?
תתעצבן עליי לפחות!

לא! בתוך ליבו פנימה.

הלך מבלי לומר דבר. יעל נשארה שם עדיין מנסה לדבר אליו. שבוע
לאחר מכן כבר היו שם דיירים חדשים. היא לא השאירה טלפון ולא
ענתה יותר לשיחות ממנו. מסננת, כמו כולם.

חיים עכשיו בחו"ל. קיבל הצבה באיזה חור במזרח טקסס. רק נפט
ומדבר - אין גמלים אפילו. הכל נשאר מאחור. השחיתות, המיתון,
ישראל, יעל. הכל חלף על פניו כאילו מעולם לא עניין אותו. אבל
אז הוא מקבל חבילה. אימא שלו דואגת, כמו אז בימי הצבא... לא
מתגעגע. תמיד יש דברים טובים בחבילות מחו"ל - לא משנה באיזו
מדינה אתה נמצא.

היוצא מן הכלל מצביע על הכלל - תמונה אחת של כל המשפחה ועוד
אחת אחרי עיבוד מחשב כך שהוא מופיע בה גם. אחיו הקטן ותעלולי
הגרפיקה. הוא חייך לרגע, משווה בין שתי התמונות. באחת משפחה עם
חיים ובאחרת ללא חיים, או להפך? אחיו הקטן עושה ממנו צחוק. מצא
את ההבדלים. שפשוף עיניים קל והוא מביט שוב בלמינגים.

לא.

זאת המשפחה שלו.

לא נכון.

מה יש שם ברקע? יצורים חומי פרווה מתגודדים מאחורי ראשו. הוא
מעולם לא ראה למינג. כיצד ידע, אם כן?
אתה אחד מאתנו - הם חייכו אליו בחמימות ושינו את צבע פרוותם.
עכשיו היו לבנים. שוב חומים. עיניו מתעתעות בו? הוא השליך את
התמונות על הרצפה בבלבול. לשירותים - לשטוף עיניים. הבט בעצמך
במראה. מה אתה רואה? שום דבר מיוחד. אז מה נכנסת לפאניקה שם
בחוץ? לא יכולת להתמודד עם מה שראית?

בחזרה לתמונות. סתם עלים חומים בשלכת שנידמו ללמינגים.

טלפון חום מצלצל. מי קונה טלפון בצבע חום? מייצרים כאלו בכלל?
זוכר אותי? שואל הקול מן העבר השני. בטח כבר שכחת עם כל
הבחורות שם בטקסס. יעל? כן הוא זוכר. איך יוכל לשכוח - חושב
ולא אומר. היא בדרך לאלסקה. קח שבוע חופש, אף אחד אפילו לא
ירגיש - בדיקות תוכנה מטומטמות.

אז הוא באלסקה עם יעל. אשת חלומותיו. מדוע נזכרה בו? קיבלתי את
הטלפון מההורים שלך. הוא משך בכתפיו. מדוע עשתה זאת? היא באמת
מתעניינת בו כמו פעם? הנה המשפחה שלו בתמונה אחת עם ובתמונה
אחרת בלי. הוא מראה לה והיא צוחקת. אבל מה עושים שם כל
הלמינגים? זה רק נראה כך, הוא מסביר, עלים חומים בסתיו. מה אתה
עושה ממני צחוק? תסתכל!

שוב הם שם.

חומים ואז לבנים וחומים שוב. אפשר ללכת לראות אותם היא אומרת
ושואלת מדריך תיירים מקומי איפה אפשר למצוא. ימינה פה, שמאלה
שם, שמורה ככה וככה והרי הם לפניכם. שדות ירוקים עד האופק
הורוד. אז אתה כאן! מציץ אחד מהם מבין עלי הדשא הלחים, נשכב על
גבו ומוצץ גבעול.

"את ראית את זה?"
"את מה?" נבהלת יעל.
"את הלמינג הזה - מוצץ גבעול דשא!"
"אז אתה גם מדבר?" שואל הלמינג.

חיים מתיישב. יעל לצדו מניחה את זרועה סביב מותניו, ראשה נשען
על כתפו. אתם חלק מהחבר'ה, מצהיר הלמינג הקטן. יעל מהנהנת
בראשה לעברו ולוקחת את חיים לטיול קצר. זה אמיתי? הוא שואל
ויעל רק מהנהנת. אבל למה? אני בנאדם - לא חיה. חיים. אני נשארת
כאן לנצח. מה אתה אומר? לא יודע - מה יש לעשות כאן? מה יש
לעשות שם? כולנו למינגים, באנו מאותו מקום, עברנו את אותם
דברים - זאת הנקודה? מה פתאום! כל אחד שונה - כולם בחרו בגורל
דומה... ובמה את בחרת?

יעל לא עונה. הוא מרגיש שהיא חומקת מבין אצבעותיו. מטפסת
בקלילות על הגבעות ומשקיפה על הסביבה. חיים רחוק מאחוריה, אך
לא מנסה לקרוא לה לחזור. הוא קיבל את ההזדמנות שלו.

בחזרה לתמונות. סתם עלים חומים בשלכת שנידמו ללמינגים - הוא
בטוח בכך כעת.

גם יעל כבר לא שם. היא כאן. בחזרה בדירתו בטקסס. שניהם במיטה
בבוקר יום שבת. גם בלי קריאתו - היא חזרה. היא בחרה. חלמתי על
למינגים, הוא אומר. גם אני הייתי שם - לא חלמת. גם את חלמת אל
תהיי ליצנית. אולי אנחנו טלפאתים? כנראה שלא... חלום מוזר. אז
מדוע אחרי כל הזמן הזה? כמה - חמש שנים, לא?

כן.

זאת המשפחה שלו.

הוא ידע זאת ביום בו נפגשו. חודשיים והיא עזבה - כך ניפצה את
כל חלומותיו. ועדיין, איכשהו, ידע. היום בו הציע לה נישואין
היה היום המאושר בחייו. הוא מחזיק את פיסת הנייר בידו. אין
הרבה מלל, אך הדיו השחור עושה אותו כל-כך כבד. האותיות מאיימות
לקרוע מבעד לדף הלבן, המושלם. היום הארור ביותר בחייו.

לא! בתוך ליבו פנימה.

קימוט. ארשת פנים קפואה. המעלית תיקח אותו עד הגג. משם הדרך
למטה קלה בהרבה. לטפס גבוה יותר - ליפול חזק יותר. אוויר צח,
צלול. רוח ערב ולמינגים. לשפשף את העיניים שוב.

חיים לא אוהב הפתעות - נבהל בקלות.

"אתם לא אמורים להיות פה!"
"אז אתה גם מדבר?" שואל הלמינג.
אני אעצום את עיניי, אספור עד שלוש והם ייעלמו.
"לא צריך..." אומר הלמינג וקופץ.
מבט מעבר לקצה. מעולם לא היה שם למינג. תפסיק עם ההזיות
המטופשות האלו. אם אתה חושב שזה באמת הפתרון אתה לא צריך אותם.
אבל אני צריך את יעל. איפה היא עכשיו? מדוע לא סיפר לה על מכתב
הפיטורין.

חיים ויעל - יש סיכוי?

אתה חי בסרט? מה פתאום חשבת לקפוץ? יעל והילדים מחכים לי בבית.
לזרוק את כל זה? לזרוק את עצמי? ומדוע כל המחשבות האלו? מה היה
קורה אילו מישהו היה רואה אותו כך? בטח היו קוראים לו למינג
למשך שארית חייו.

"היי חיים, גם אתה הא?"
"כן."
"הם לא רוצים אותי כבר ממחר בבוקר, ימשיכו לשלם לי משכורת, כמו
שכתוב בחוק."
"גם לי, אותו דבר."
"אז מה, אתה רוצה לקפוץ כמו בסרטים? תראה, האמבולנסים בטח כבר
מחכים למטה."
"לא, יש לי דברים יותר טובים לעשות."

החיים לא רעים כל-כך עכשיו, חיים חושב לעצמו.

הוא חוזר הביתה ומספר ליעל. לא תאמיני איזה מחשבות התרוצצו לי
בראש בזמן שקראתי את המכתב. הילדים קטנים מכדי להבין וקופצים
עליו כרגיל. אחר כך הוא יושב עם יעל שוב ומספר לה על כל
המחשבות, משחקים בנדמה לי, יעל בדירה שכורה עוזבת אותו אחרי
חודשיים. מגוחך. היא ידעה מהרגע הראשון שהוא נועד לה והיא לו.

זה מה שחיים מספר לעצמו כל יום מחדש.
זה מה שיעל מספרת לעצמה כל יום מחדש.

חיים ויעל מהנהנים אחד לעבר השני. הילדים כבר ישנים והם במיטה
בחדרם. להיות למינג זה לא רע כל-כך. אל תיכנע למיתוסים
שמכתיבים לך את חייך, יעל אומרת. חיבוק ותרדמה עמוקה. חלומות
על למינגים מתערבבים - שלו בשלה.

חריץ. סדק צר נפער בעפעפיים. רואה לא רואה. למינג קטן מוצץ
גבעול למרגלות המיטה.

חיים שוב בבית.