"נשב לעוד סיגריה לפניי שתיסע?"
היא שואלת. ומדליקה אחת. היא לא באמת שואלת. ואתה סופר אותן.
היה יום ארוך. אתה מנסה לא להגזים, להישאר במינון הנכון. לא
להתפרע לחלוטין. להיאחז בעמודי התווך לפני שתתחיל לפרק את
הרצפה, כמו שדקארט אמר פעם.
היא לא יודעת, שאתה סופר אותן. מסכנה. זו לא אשמתה. לא מגיע לה
הכעס המפעפע הזה. היא רק רצתה להשאיר אותך לעוד רגע לפני
שתיסע. נוגע. פעוט. ריטואל שכזה.
היא לא ידעה שאתה סופר אותן בכזו קפידה. מקפיד להשאיר שלוש
סיגריות לערב, אחרי הכל. אחרי עבודת השמירה המטמטמת במרכז.
אחרי הדביוט החברתי ללילה. לזמן הצלול, לאור המנורה, למחברת
הצהובה, לדבר שבשמו אתה קם כל בוקר.
הרי בשבילה לא באמת היית קם כל בוקר, נכון? היא לא מספיק. פשוט
לא מספיק. לא מגיע לה שתעשן אתה, לעזאזל. מגיע לדפים הצהובים.
שיהיה, משחק. שיהיו, הצגות. שתהיינה, תבניות פתטיות מסרטים
ישנים שראית. זה מה יש. אתה רוצה לעשן כשאתה כותב.
צודק. קיבינימט. לך תסביר לה. נלעג. נו. תיכנע כבר. תדליק. אתה
יודע שזה מה שתעשה בכל מקרה, בסופו של דבר. אין בך האומץ להיות
מה שאתה מתאווה אליו כל כך. לקום קר ונוקשה, לומר לא, לנסוע
רגוע ושקט, טהור ונכון, ולהתמסר למה שבאמת. חצי בחצי. סתם, ילד
אבוד בין מחשבות טועות.
תשב. תעשן אתה. הלילה הזה גם ככה מת כבר. סתם.