New Stage - Go To Main Page

טל שפיק
/
מפני שיבה

יצאתי מהעבודה בערך בארבע וחצי. כמעט תמיד אני יוצא בארבע
וחצי, אלא אם כן אחד ההורים מאחר, ואז אני צריך להישאר עד שהוא
מגיע ולוקח את הילד. אני מאבטח בבית ספר יסודי. יש מלא הורים
שמאחרים, ממש שוכחים מהילד. אני זוכר פעם אחת שהייתי כאן עד
חמש ורבע, בגלל אמא אחת שפשוט שכחה. לא הפסיקה להתנצל ולהסמיק
כשסופסוף הופיעה. היא אפילו הציעה לי טרמפ הביתה. לא הסכמתי,
כי לא רציתי להגיע למצב שבו אצטרך לומר לה תודה.

הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, והוצאתי את האזניות מהתיק. אני
תמיד שומע מוסיקה כשאני בחוץ. לא יכול בלי. מהרגע שאני יוצא
מהבית ועד לרגע שאני חוזר, אני עם אזניות ומוסיקה. רק בעבודה -
אני בלי.

ישבתי בתחנה ותופפתי עם רגליי על רצפת הבטון. אני מת על זה, על
אוטובוסים. אני אפילו מעדיף את זה על נסיעה במכונית. איפה עוד
אפשר לשבת בפינה, עם מוסיקה באזניים, ולבחון ולבהות בכל כך
הרבה סוגים של אנשים, שנדמה שכל תכליתם לשעשע אותי, שהסיבה
היחידה שהם כאן היא בכדי שהנסיעה שלי תהיה מעניינת יותר? זה
השיא של היום שלי. תמיד קורה לי משהו באוטובוס. אולי אתם לא
תחשבו שזה רציני כל כך, אבל בשבילי, אין יותר טוב מזה. תמיד יש
מישהו קצת לא בסדר, או איזו זקנה מוזרה עם שקיות שמדיפות ריחות
נוראיים, או שתי ילדות שמצחקקות בסוד. אני יושב לי ובוהה.
לפעמים יש קטעים שמתאימים לי למוסיקה, וזה ממש נראה כמו סרט.
סרט מיוחד שלי, בשבילי.

בתחנה השלישית עלה זקן לאוטובוס, חייך לנהג ונכנס. הוא הלך
נורא לאט, מחזיק בכסאות כדי לא ליפול, ובכל זאת, בכל סיבוב קל
של האוטובוס, נדמה היה שכמעט נפל. האוטובוס היה מלא, והוא נעמד
מולי, מסתכל סביבו ומתנשם. קמתי מהכסא שלי, הוצאתי את האזניות
ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשבת.
"מה?" הוא צעק.
"אתה רוצה לשבת?"
"מה זאת אמרת?" שאל, מסתובב ומתקרב אליי.
"שאלתי אם אתה רוצה אולי לשבת כאן", אמרתי.
"מי אתה בכלל שאתה מציע לי לשבת?" הוא דרש, "אני נראה לך זקן
שלא יכול לעמוד? אני נראה לך נכה? למה אתה מציע לי לשבת?"

עמדתי מולו בפה פעור, ללא יכולת להוציא מילה מהפה. גם אם הייתי
יכול, לא ידעתי מה לומר. כשהתחלתי לדבר, אחרי שתיקה ארוכה,
המילים יצאו בצורת גמגום נוראי מלווה בקולות חנק גרוניים. "לא
יודע, חשבתי שאולי תרצה, אולי אתה עייף", אמרתי לבסוף.

אני לא יודע מה קרה קודם - אני לא יודע אם סיימתי את המשפט
קודם, או שהוא הכניס לי סטירה קודם. אולי זה היה ממש תוך כדי.
הלחי שלי בערה, העין התנפחה כמעט מיד, וירד לי קצת דם מהשפה
התחתונה. "עייף? אני?" הוא צרח, "אני נראה לך עייף? אתה נראה
לי עייף! אתה העייף כאן." האוטובוס נעצר באחת התחנות, נוסעים
עלו וירדו. הוא המשיך להסתכל עליי שניות נוספות, הסתובב וירד
מהאוטובוס.

התיישבתי המום, ניסיתי לנקות את הדם מהשפה, ותוך כדי להחזיק את
הלחי. כל צד ימין כאב לי מהסטירה הזו, והרגשתי שהראש שלי הוסט
שמאלה כמה סנטימטרים. הרמתי את התיק שלי מהרצפה, וניסיתי
להחזיר את האזניות לאוזניים, כששמעתי קול מצד שמאל. הסתובבתי
וראיתי אישה, בת שישים בערך, עומדת מעליי ומחייכת. היא החזיקה
בכתפי ושאלה אם היא יכולה לשבת. הסתכלתי עליה וחייכתי. הכנסתי
את האזניות לאזניים, קמתי, ונתתי לה אגרוף לפה, שלא תרגיש
זקנה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 9/6/04 17:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל שפיק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה