ישבנו זה מול זה במרתף הטחוב. עשן סמיך מילא את החדר וסרב לצאת
מהחלונות הזעירים שפנו לגינה מטופחת.

"כן! נעשה את זה! זה יהיה גדול!" אסף אמר, "ככה כולם כל הזמן
ישאלו אותך עליי, ואתה תענה להם ותספר להם כמה הכל נכון
ומדויק, וכמה שאני באמת כזה בחור מצחיק ויעיל!" נופף בידיו לכל
עבר. "לא," אמרתי לו, "אני לא עושה את זה. אני לא אכתוב עליך
סיפורים כדי לרומם אותך, אני לא אספר לכולם כמה אתה גדול. ממש
לא."
"אבל למה? זה יהיה ענק!"
כי זה טיפשי! אתה סתם עוד דמות שלי, למה דווקא עליך אני צריך
לכתוב כל הזמן?" שאלתי בכעס.
"כי אני מעניין, מה זאת אומרת. כי אני הכי מעניין שיש." אמר
לי. "אתה תכתוב את כל הסיפורים שלך עליי, וכולם ישאלו אותך, מי
זה, תכיר לנו אותו, כי אתה תספר להם שאני אמיתי."
"אבל אתה לא אמיתי!" צרחתי, "אתה דמות שאני המצאתי! אתה לא
קיים! אני בכלל לא מבין מה אתה עושה כאן! למה אני בכלל מדבר
איתך?"

אסף קם מהכורסא והחל מתהלך בחדר. הוא נעמד מול תמונה על הקיר,
ממלמל משהו על אושר. לאחר מכן הסתובב, תחב ידו לכיסו, הוציא
אודם, ומרח אותו על שפתיו בחוסר-חן מקובע כזה, כאילו היה זה
תהליך קבוע, כאילו מריחת אודם היא עוד שגרה יומית.

"אתה מדבר איתי כי אני היחיד שאתה יכול לדבר איתו. היחיד שרואה
מעבר לכל ההצגות," הוא אמר לאחר שהחזיר את האודם לכיס. "אני לא
איזה כבש שצועק 'מטורף!' בכל פעם שאתה מתקרב, אני רואה דרך כל
החרא שלך." הוא אמר וחייך.
"סיימנו כבר? אולי תגיד לי שאני מזויף וזהו? ככה בטוח אני
אכתוב עליך." אמרתי לו והדלקתי סיגריה.

"אבל אתה לא רואה את התמונה הגדולה," הוא צעק, "אתה תלך ותראה
את הסיפורים האלה לאנשים, והם יקראו אותם, וישאלו אותך 'מה, יש
כזה בנאדם? הוא אמיתי?' ואתה תגיד להם שכן! שהוא אמיתי לגמרי!
ושאתה תשמח להכיר להם אותו!" אסף אמר תוך הסתחררות סביב עצמו,
מצחקק באושר, ידיו פרושות לצדדים כמו ילד שעושה אווירון. "ואז
אתה תפגיש בינינו," אסף המשיך, "ואני אלחץ להם את היד ואני
אגיד 'כן, זה אני,' ואתה תחייך והם יקנאו בך ובי, וכל תל אביב
תכיר אותי וכל מי שלא יכיר יירצה להכיר וכל מי שיירצה להכיר
יכיר!" אסף הביט בי ארוכות, הרים דף נייר ריק שהיה מונח על
השולחן והחל לנגוס בו, נגיסות קטנות בצדדים, ולירוק את פיסות
הנייר שדבקו ללשונו באגרסיביות, תוך סינון שצף קללות שהיו
מביישות גם את הדרדס הכי וולגארי ואלים שקיים.

לחתוך ל:
חדר לבן, מרווח, במרכזו עומדים שני אנשים. שניהם לבושים לים:
כובע טמבל, גופייה ומכנסיים קצרים. אחד מהם מחזיק בידו פריזבי
והשני לוח שש-בש. לפתע הוא מפיל מידו את לוח השש-בש, וכל
החלקים מתפזרים לכל עבר. שניהם מסתכלים לתוך המצלמה וביחד
אומרים, "פיגור אמיתי, פיגור אמיתי, פיגור אמיתי," שוב ושוב
ושוב.

לחתוך ל:
חדר שינה. במרכזו עומדת בחורה צעירה, על פניה מסיכת לילה
ירוקה, כזו המיועדת להסרת איפור, והיא צוחקת וצוחקת.

לחתוך למרתף:
"אז רגע, אנחנו עושים את זה או לא? יאללה, תתחיל לכתוב." אסף
אמר לי.
"טוב. היה אני מתחיל..." אמרתי וידיי החלו להקליד באוויר.
"טוב, אז הנה. רגע... תן לי רגע לחשוב... כן! יש לי! אני רוצה
להיות בחור צעיר מאיזה מושב בצפון, כזה מושבניק, אתה יודע,
שנורא אוהב לבשל, ועובר לתל-אביב, העיר הגדולה, כדי לעבוד
במסעדה, מה אתה אומר?"
"אני אומר שזו השטות הכי גמורה ששמעתי בחיים. לא רק שזה לא
מעניין, זה גם באמת קרה, דבר ההופך את כל הסיפור הזה לממש
עצוב." אמרתי, "וחוץ מזה, אתה מקיסריה! אתה לא מושבניק וגם לא
תהיה!"
"תכתוב, תכתוב, תכתוב גם על האודם, ועל הבועה הזו שרודפת אותי
כל הזמן, הבועה, נו, איך קוראים לה.... סוזי! כן, סוזי!  סוזי
הבועה הלבנה שרודפת אחריי כל הזמן ועושה קול מפחיד כזה כאילו
היא משתעלת, זוכר?"
"ואז הקאת, נכון? מה זוכר? מה, אני הייתי שם? עם הבועה? מי
אתה, תגיד לי, בחור! הלו! מי אתה? מה אתה עושה כאן? זה הבית
שלי? איך נכנסת?" צעקתי בקול.

לחתוך ל:
מרכול, אישה זקנה דוחפת עגלה באזור המקפיאים. היא מתלוננת על
מחירי התה עד שהיא רואה את המצלמה, מסתובבת אליה ואומרת: זה
ממש פיגור. זה כבר לא מצחיק. התחלתם טוב, אבל איפה שהוא זה
נהיה ממש אווילי. בועות שעושות רעשים... נו באמת! אני מזהירה
אותך! תתפוס את עצמך בידיים ותתחיל להישמע כמו בנאדם שפוי.
לפתע מגיחה מצד ימין בחורה שחומה, דוחפת את הזקנה ממקומה, אנו
שומעים את האגן של הזקנה נשבר, השחומה מסתכלת למצלמה וצועקת -
"אההה! יאללה 'זדיין לי מהעיניים!" כשהיא מסיימת לצעוק, היא
מתנשפת כמה שניות, ומקיאה.

לחתוך למרתף:
"אז מה," שאלתי לבסוף, "אתה בעד או נגד הפרס שתומרקין קיבל?"
הוא ישב בפינת המרתף וקרע עמודים מספרים. הוא ישב ישיבה מזרחית
בתוך ערימה ענקית של עמודים קרועים, וזמזם לעצמו את שיר הפתיחה
של 'בית קטן בערבה'. כששמע את השאלה, הפסיק לקרוע, התבונן
בערימה דקה ארוכה, והל לדחוס את הדפים לפיו, תוך מלמול שטויות
לא מובנות על מטריות ובחורים שקוראים להם אודי.
"אולי תפסיק כבר!" צעקתי, "אתה לא יכול לענות על השאלה וזהו?
אתה חייב להגזים?"

לחתוך ל:
רחוב שקט. תאומות זהות הולכות יד ביד. אחת לועסת מסטיק, השנייה
מחייכת ושורקת מנגינה עליזה. הן נעצרות, מסתכלות למצלמה
ואומרות - "שלום, אנחנו התאומות מזרחי. אנחנו מפגרות. אתה רוצה
לשחק איתנו?" תוך כדי שהן מדברות, ליצן חוצה את הכביש מאחוריהן
וצוחק צחוק גדול. התאומה שלועסת מסטיק מתחילה להיחנק. נוזל לבן
מטפטף מצד פיה.

זיכרונות משם

בתפריט יש מאה מילים שונות לחרא. והוא היה אומלל. שוב הוא אוכל
את החרא הזה. צ'פאטי, למשל, עם ביצה עין. "זו ארוחת הבוקר שלך,
אדוני." על צלחת מסטינג ממתכת, נוראית כזאת.


לחתוך למרתף:
"אתה יודע מה ראיתי אתמול?" הוא שאל אותי.
"נו?" שאלתי בחוסר התלהבות.
"הלכתי בתל אביב ופתאום, מצד שמאל, ראיתי מלא קרטונים מסודרים
בקוביות, במין מרובע גדול כזה. התקרבתי, וראיתי שבמרכז של
הקרטונים יושבת אישה מבוגרת. היא ישבה שם והברישה את המדרכה,
סידרה את הקרטונים והחלה מסתובבת כאילו הייתה זו דירה של ממש.
הסתובבה מקרטון לקרטון, עשתה את עצמה תולה תמונות ומסדרת את
אלה העקומות, ממשיכה לאבק את המדרכה, אולי קצת ספונג'ה היא
עשתה שם, ואז כשהיא סיימה לנקות, היא התיישבה, הוציאה מהשמלה
שלה חתול, ליטפה אותו והתחילה לבכות." הוא אמר.
"לא. לא אמין." השבתי.

לחתוך ל:
חוץ, יום, רחוב יחסית ראשי בחיפה, לונג שוט על הרחוב ודוכן
פלאפל.

בחור צעיר חונה מול הדוכן, יוצא החוצה, מחייך, שורק משהו, מגיע
לדוכן, מזמין ומתיישב. הוא מביט אל הרחוב, על המכונית שלו.
מכונית נוספת מגיחה מקצה הרחוב ונעצרת במקביל לשלו, מנסה לחנות
ברוורס. לאחר כמה ניסיונות כושלים, היא נעצרת, חוסמת את
המכונית שלו וחצי רחוב.
הבחור מסיים לאכול, וניגש למכונית שחוסמת אותו. החלון נפתח
והוא מביט פנימה. מול ההגה יושבת הבחורה הכי יפה שארה מימיו.
בלונדינית, עיניים כחולות, כל הסיפור. היא מחזיקה שטר של
חמישים בין הזרת לאמה, ומחייכת. הוא מחייך אליה, מושך בכתפיו
בשאלה, והיא אומרת - "אולי אתה יכול לקנות לי פלאפל עם הרבה
הרבה טחינה והרבה חריף?" בקול והגיה של מפגרת אמיתית.
לא, אה? לא אמין...

אז רגע, ננסה משהו אחר. אני עומד בכספומט, מוציא כסף, ושומע
קול חבטה מאחורי. אני מסתובב ורואה זקנה מרוחה על הרצפה,
ממלמלת ומצייצת. מאחוריה עומד ילד בן שבע-שמונה, מצביע וצוחק.
איך זה? הולך?

לחתוך ל: חוץ, לילה, איילון דרום.

איילון דרום ריק ממכוניות. אפילו לא רכב אחד. דממה, חושך. רעד
מתחיל, הפנסים רועדים, חלקם נשברים. הרעש גובר ואת הכביש
ממלאים מיליוני אפרוחים. רצים בכביש, ממהרים להגיע. לא, גם זה
לא עובד.

לתוך למרתף:
אמרתי לו שקניתי שלשום אוטו. פיאט אונו.
הוא הביט בי ארוכות, שפשף את שיער הערווה שהוא קורא לו זקן
ואמר - "אתה יודע? אתה יכול לקחת חולדה, החולדה הכי יפה בעולם,
כן? לשים לה קולר, לטפח אותה, לספר אותה, אולי אפילו לשים לה
סרט ורוד על הראש, להאכיל אותה כל הזמן, לפנק אותה, לקנות לה
מיטה מפגרת כזו, סל כזה, עם כרית בפנים, הכל. אבל מה, זו עדיין
חולדה, אתה מבין?"
כן, זה עובד.

לחתוך ל:
חוץ, לילה, פרדס.

איש נמוך, שמנמן, משקפיים, נראה תמים:

חילופי העונות תמיד גורמים לי לחשוב. טוב, בעצם הם גורמים לי
לדיכאון נוראי, אבל הדיכאון, בסופו של דבר, גורם לי לחשוב על
כל מה שלא מצליח לי וסיבות לחוסר הצלחה בכלל, ועל כל הסיבות
שאני נכשל, ועל כל הפעמים שאני נכשל, ועל כשלון ומה הוא מייצג,
ועל כך שכשלון מוביל לכישלון במאין מעגל קסמים שלא נגמר, כמו
עוני למשל, כמו שאני אהיה עני, כי אני לא אשיג עבודה בחיים, כי
לא למדתי שום דבר, כי לא השקעתי בתיכון וכי אין לי ציוני בגרות
טובים מספיק בכדי להירשם לאוניברסיטה וללמוד כלכלה או מנהל
עסקים כמו בנאדם נורמלי, ואולי אני בכלל לא בנאדם נורמלי,
ואולי זה כי הוא לא רוצה להיות נורמלי - וברגע שאני עולה על
הנקודה המבריקה הזו, גל המחשבות פונה פינה חדה שמאלה, פניה עם
אין מוצא, קול קטן מתעורר ומתחיל לדבר, ואני תופס את המיטה
חזק, עם שתי ידיים, הכרית ספוגה דמעות, אני לא יודע אם דמעות
שלו או שלי, ואני מנסה להשתיק אותו, מנסה להוציא אותו מהראש.

אבל אחרי, אחרי שאני עושה את זה, אחרי שאני סופסוף מקשיב לקול
הזה ועושה מה שהוא מבקש, אחרי הכל, הרגשת השחרור והחופש, הרגשת
המעוף, כל אלה שווים את כל הסבל שאני עובר. כשאני רוכן מעל
הגופה, עיניי עצומות, נחיריי שואפים את ריח החיים העוזבים אותה
בזמן אמת, חרחורים ושריקות ממלאים את אוזניי בעוד היא מתאמצת
לנשום. והדם מכסה את כולי. לפני זמן מה התחלתי לעשות את זה
בעירום, כי עירום זה טבעי, ולזה ההוא התכוון, ככה הבנתי. ככה
כתוב. כי זה יותר נוח, וגם הבגדים לא מתלכלכים בסוף.

כי לי יש יתרון. יש הרגשה כזו של אי נעימות, לאורך הדרך. אני
יודע שמה שאני עושה זה לא בסדר. אני יודע שזה לא רגיל. אם זה
היה רגיל לא הייתי עושה את זה בכלל, בשביל מה. בשבילי ובשבילו,
זאת אמרת בשבילי. הוא לפעמים מתרגז אבל זה באמת בסדר, כי בסופו
של דבר אני קובע מה יקרה. טוב, אולי לא בדיוק מה, אבל איך. כן,
את האיך אני קובע, תמיד. כמעט. לפעמים הוא מייעץ, אבל לא יותר
מזה. מייעץ, על האיך. אומר לי את המה, מייעץ לי על האיך. ובדרך
כלל, זאת אומרת כמעט תמיד, אולי לפעמים בעצם, אני בוחר את המי.
המי לא כל-כך חשוב, אבל לפעמים רצוי שהוא ייצג חתך חברתי
מסוים. לא כי זה מרצה אותו או אותי, אבל זה נחמד. בשבילי, בכל
אופן.

זה בדרך כלל קורה אחרי שאבא צועק עליי. כבר שנים שהוא צועק,
ובדיוק ברגע שאני מרגיש שהתרגלתי לזה, ברגע שאני מרגיש שאני
יכול להתמודד עם הצעקות, הן הופכות לא צפויות לחלוטין, כמו
פיצוצים אקראיים. ואני עומד שם ומהנהן, עיניי ברצפה, מחפש את
הרגע המתאים להסתלק. אני נוסע ברחוב, דומע, מבעבע, חושב מתי
לחזור ואם בכלל, ומה לומר ולמי, מגיע לחוף, עוצר ומתחיל לבכות.
לבכות, לצרוח, לבכות עוד קצת, גוש בגרון, חנק נוראי, אי אפשר
לנשום, מנסה לצרוח חזק יותר מהמוסיקה שמפוצצת את פנים הרכב.  

אנשים שואלים אותי מה קרה, ואני אומר להם שכלום, שהכל בסדר,
ולמה הם שואלים בכלל, ובדרך כלל מתעצבן בסוף, רק לא על אימא
שלי. רק לא על אימא. אימא. אימא. אימא. כי היא רואה. היא מכירה
אותי, מכירה אותו. היא לא אוהבת לדבר איתו אבל לפעמים היא
חייבת, היא אומרת. היא צריכה לעבור אותו כדי להגיע אליי, בכל
מקרה. בכל מקרה שלא יהיה. הוא דווקא רוצה לדבר איתה, הוא אומר
לי הרבה פעמים, לך רגע, תביא אותה לחדר הישן שלך, ותן לי לדבר
איתה רגע, אבל אני מעדיף שלו, כי אימא זו אימא זו אימא, ואני
צריך לדבר איתה בעצמי, כי עם אימא אני תמיד מנומס. תמיד תמיד.

ולפעמים, הדיכאון עובר ואני רואה אור. אבל מהר מאוד האור חוזר
לחושך. כי חושך חזק מאור, ולא משנה כמה אור יש, ברגע שיוקף
בשחור יעלם, כי זהו טבעו של האור. לעמוד חזק ואיתן, לעמוד
שומר, אבל להיכנע כשצריך. ושוב אני מוקף בחושך, דמעה מעין
שמאל, חיוך בזוית הפה הימנית.  

ובחדר שלי, אחרי שהכל נגמר. עם הקירות הצהובים מניקוטין, בקבוק
הוויסקי הריק שוכב על הרצפה, מיטה בכיסוי מוכתם, ומגזין
פורנוגרפי על השידה ליד. ואני. כן, אני, יושב על הכיסא המרופט,
וצורח. צורח ומחייך. מחייך כי אני צורח. כי לצרוח זה משחרר.
כמעט משחרר כמו לשנות. לשנות אנשים, לגרום להם להפנים, להלבין,
להיות אחרים. כי כשכולם ישתנו בסוף, או שכולם יבינו אותי, או
שאני אהיה היחיד שאשאר, אני והוא. ואז כולנו נצרח ביחד, שנינו,
וכולנו נעמוד, באור ירח, ערומים, מכוסים שכבה דקה של דם, ואז,
אולי אז, שינויי מזג האוויר לא יובילו אותי לחשוב דבר.

ואז הוא מתחיל לצחוק ולטפס על עצי הצפוזים מסביב. לא תפוזים,
צפוזים. זה שילוב של תפוז וצב. נראה מוזר, נורא איטי, אבל אוכל
שהוא טעים.

לחתוך ל:
חוץ, לילה, מדיום שוט בית גדול.
רואים ליצן רץ מהר לכיוון הבית. מגיע לדלת, נעולה. הוא בועט
בדלת ומקלל אותה, ובסף מצליח להיכנס. רץ למעלה, מגיע לקומה
השלישית, מסתכל שמאלה, ימינה, רואה את הדלת ורץ לכיוונה. נכנס,
יורד על ברכיו מול האסלה, ומקיא.
יופי! גם ליצן וגם מקיא!

סיפורים על אנשים אמינים. סיפורים על אנשים אמיתיים. שקיימים.
והרי כולם כל-כך משעממים. כל-יכך דומים. אנחנו מחפשים סיפורים
מיוחדים, על אנשים יוצאי דופן, מעניינים, וכשאנו שומעים כאלה
סיפורים, הם הופכים לפתע מוגזמים, לא אמינים, לא אמיתיים. וגם
אם לפנטסיה היה תפקיד מוגדר, גם אם ההגזמה משרתת מטרה כלשהי,
הסיפור לא הופך טוב יותר, אמין יותר, או אמיתי יותר. הוא הופך
טיפשי ולא מאורגן, ילדותי אפילו, ואנחנו מכלל לא מייחסים לו
חשיבות.

ומה אם אנחנו טועים?

אנחנו בסך הכל צריכים לפתוח את העיניים. כל הסיפורים והאנשים
הכי מעניינים מקיפים אותנו בכל שעה ובכל מקום, תמיד. אנחנו רק
צריכים להביט, להסתכל. לחפש.

אני בכלל הלכתי לכיוון אחר. אני מנסה ליצור לאנשים מצבים
מעניינים. אם למשל, אני נפרד מחברה שלי, ואני משאיר אצלה איזה
שהוא פריט, מעיל סגול, למשל, ואני לא יכול לקחת את זה ממנה כי
היא גרה רחוק, חיפה, למשל. אז החברה הזו שלי, לשעבר, נותנת את
המעיל לדודה שלה באיזו ארוחה משפחתית. דודה שלה גרה בהרצליה,
כל שיהיה לי קל יותר לקחת את זה ממנה. כעת, אני יכול להגיע
לביתה בקלות יחסית, לקחת את המעיל הסגול, להגיד יפה תודה
ולהסתלק. אבל יהיה מעניין בהרבה אם אקח איתי מישהו. כך, נוצר
לו סיפור מעניין, קוריוז משעשע בו יוכל להשתמש במצבים שעולים
בכמעט כל שיחה, בהם צריך לבדר את הקהל. וכמובן, אם תספרו משהו
שלא קרה לכם, אתם תשכחו פרטים, תהפכו את הסיפור ללא אמין,
והקהל שלכם לא יוכל להזדהות, וכמובן שלא ליהנות.