הדמעות חונקות אותי, הן עומדות על קצות העניים ולא יוצאות.
פשוט מסרבות להקל.

למה אני תמיד עושה את אותן טעויות?

למה אני לא מצליח לזהות דברים טובים כשהם מגיעים?

אני פוחד.

אולי זה לא הוא? אולי זה מבחן? פתאום כולם סביבי, הרגשות
מציפות אותי,

אני פוחד .

אני מתקדם צעד קדימה וגם הוא, כואב לי בחזה והמחנק מתגבר, אני
לוקח צעד אחורה והוא לוקח צעד קדימה, הלב עוצר.

אני עומד דקת דומיה, שומע צפירה, הידים צמודות לגוף ואני זקוף.
הגוף מתחיל להטלטל מצד לצד והצפירה נמשכת, אני לוקח צעד אחורה
וגם הוא.

אני פוחד

אולי זה כן הוא? אולי זה לא מבחן? פתאום אני לבד, הרגשות
מציפות אותי,

אני פוחד.

אני ממשיך בשיגרה, יום עובר יום עובר יום עובר. קר לי, אני
רוצה להרגיש את החום שחסר, הקור לא עובר, הלב עוצר.

אני נופל, מבין שחסר, הידים ריקות ואני שוכב. הגוף נח לא זז,
אני מבין,

הוא חסר.

אני פוחד.

מחפש אבל החושך עוטף, מושיט יד, רק שתתפס... אבל היד לבד מזיעה
וכשמישהו תופס, היא מחליקה, אני נופל.

אני מבין, אני אוהב, המים לקחו, נשאר חסר.

אני פוחד.

אני אוהב.

אני פוחד.

אני אוהב.

אותו!

אולי הוא לא רוצה? אני רוצה אני רוצה אני מוכן.

אני פוחד.

אולי זה לא הוא? אולי זה מבחן? פתאום כולם סביבי, הרגשות
מציפות אותי,

אני אמיץ.

אני רוצה.

אני אוהב.

אותך.