[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן פייר
/
האריק הזה

ה-8 באוגוסט, אני בן חמש עשרה. בדיוק חודשיים לפני שאני חוגג
לעצמי שש עשרה שנים, עדין לא החלטתי מה ומי אני. הומו, סטרייט,
אולי זה סתם עוד שלב בהתבגרות. כבר עשר בערב ואני יושב עם חברה
בחדר הנוער של תחנת מד"א, מחכה שתצא הסעה הביתה.
היתה לי היום משמרת שציפיתי לה כל השבוע. רק אני, חברה טובה
ונהגת שאני אוהב. אני הולך למוקדנית ושואל אותה "סליחה, סימה,
מתי מוציאים הסעת מתנדבים?".
היא אמרה לי שעוד כמה דקות, "בינתיים תראו טלויזיה או משהו עד
שנארגן הסעה".
"נסיעה! נסיעה!", מה? נסיעה? עכשיו? אבל למה אנחנו? אין מישהו
אחר? עליתי לאמבולנס. זאת שהיתה איתי כל כך שמחה שהיא נשארת
לעוד נסיעה, כאילו היא פעם ראשונה באמבולנס.
"אתם יוצאים לחוף פלמחים, תאונת צניחה". תאונת צניחה? מה זה
תאונת צניחה, אני שואל את עצמי בלב, ועוד בשעה כזו בפלמחים...

האמבולנס טס, רק לסיים כבר וללכת הביתה. אנחנו עולים על החולות
באמצע שום מקום, הנה, יש אורות לפנינו. אה, והנה קבוצה של
חיילים, הם מסמנים לנו לצד ימין. כן, יש שם חייל על אלונקה,
חבוש וקשור כולו...
אנחנו נוסעים לכיוון בית החולים. הוא שוכב על המיטה, לא מוציא
מילה, כל פניו מכוסות בצבעים, פסים ירוקים, שחורים ודם! שיט!
מאיפה הדם הזה פתאום? התחלתי לנקות לו את הפנים מהדם, מהצבעים.
אה, הנה, רק שריטה קטנה. המשכתי לנקות לו את הפנים, הוא נראה
כל כך טוב ואני לא מצליח להסיט את העניים שלי מהפנים שלו.
פתאום אני מרגיש שריקנות מסוימת עזבה אותי (לא יחסתי לזה
חשיבות יתרה באותו רגע).
"בן, יאללה, תתחיל למלא טפסים, אנחנו עוד מעט מגיעים".
אמממ... אולי... לאאאא, אין סיכוי, אני בחיים לא אעשה דבר כזה,
אני בחיים לא אעתיק לעצמי פרטים של חולה...
"טוב, מי הולך לפתוח לחייל תיק?", שואלת הנהגת.
"אני אלך. התחלתי עם הטפסים, אני גם אסיים איתם". כן, מה
לעשות, אבל לא יכולתי להתאפק. צילמתי לעצמי את התיק שלו
שהפקידה הדפיסה, קיפלתי את הדף והכנסתי אותו לכיס.
אני שוכב במיטה, הרדיו דלוק ואני מחזיק לידי את הדף שצילמתי,
בוהה בו. מי זה האריק הזה? מה הוא עשה לי? יכל להיות שהתאהבתי?

אני לא מצליח להירדם, זה כבר היום השלישי. אני לא מרוכז בכלום,
אני לא מדבר עם אף אחד, סתם יושב בכיתה, יושב בבית וחושב
ומדמיין על האריק הזה. טוב, די, אני לא יכול יותר, אני פשוט לא
מסוגל, אני עומד להיתפוצץ מכל הרגשות שמציפים אותי.
התקשרתי למספר הסלולרי שהוא רשם בטופס של האמבולנס (כן, גם
אותו העתקתי בסוף).
"שלום הגעת למשיבון הסלולרי של מספר...", מהר ניתקתי את השיחה.
אחרי מספר דקות התקשרתי שוב ושוב המשיבון ענה והשמיע צפצוף.
הגרון משום מה לא מוציא קול, אני מרגיש כאב בחזה, אני לא מצליח
לדבר ואז יוצא לי "היי אריק, מדבר בן מהאמבולנס, התקשרתי לשאול
איך אתה מרגיש".
מה עשיתי? אני משוגע. בטח חלמתי את זה. איך העזתי לעשות דבר
כזה? ואם הוא לא הומו? יו, אני אעשה מעצמי כזה צחוק, אני מרגיש
כל כך מטופש!
בערב הפלאפון שלי צלצל. חשבתי שזה מישהו מהכיתה, אבל לא, זו
סתם דודה. "אוי, סמדר, יש לי שיחה ממתינה, אני כבר חוזר אליך".

"הלו?"
"היי, בן?"
"כן..."
"מדבר אריק, התקשרת אלי בצהרים, נכון?"
"כן..."
"תראה, בימים הקרובים אני אהיה בצריפין ואני פנוי אחר הצריים.
בא לך להיפגש?"
"כן!"
אחרי עוד כמה מילים, כשאני עדיין בהלם מעצמי שקבעתי פגישה עם
גבר שאני לא מכיר, השיחה הסתיימה. איך אמרתי "כן" לעזאזל?
הרגע הגדול הגיע. אני עולה על האוטובוס ויורד במרכז העיר. אני
מחכה במקום שקבעתי איתו. נו, איפה הוא? כבר עברו עשר דקות,
עשרים דקות... הוא בטח ראה אותי והלך...
התחלתי ללכת והנה הוא מגיע מולי האריק הזה.
"אתה בן?"
"כן, אני בן".
"חשבתי שאתה יותר גדול", הבעה של אי נעימות והחמצה עלתה על
פניו.
ישבנו קצת בגן העיר, דיברנו ודיברנו וכבר עברו שלוש שעות. אף
פעם לא הרגשתי ככה עם מישהו. באותו ערב דיברנו שוב בטלפון
ולמחרת נפגשנו שוב. כעבור כמה ימים שוב וגם אחרי חודשיים.
אנחנו עדיין נפגשים ואני נהנה לבלות איתו כל רגע, אני מרגיש כל
הזמן כמו מישהו שצועד על העננים. אז מה? יש לי בעצם חבר! ואני
מאוהב בו מעל כל הראש? כנראה שכן.
ועובר לו עוד חודש ועוד חודש ועדיין אני מרגיש כמו אותו יום
שראיתי אותו בפעם הראשונה, שהוא השלים את כל מה שהיה חסר לי
בפנים.
"בן, אתה יודע שעוד שבוע אני משתחרר ואנחנו צריכים לחגוג? אני
לוקח אותך לטייל בצפון, כבר הזמנתי חדר. אתה מגיע!" איזה כיף,
שלושה ימים רק עם אריק. 72 שעות רק אני והוא.
"אמא, אני ישן אצל דנה חמישי שישי שבת", ככה תרצתי לאמי שאני
לא יהיה בבית בסוף השבוע.
ביום שבת, כשקמנו, הוא אמר לי "בן, אני צריך לדבר איתך על
משהו, אתה יודע שהגעתי לארץ רק להתגייס ואני צריך לחזור להורים
שלי. יש לי כבר כרטיס טיסה לעוד שלושה שבועות". באותו רגע
הרגשתי כאילו מישהו דוחף לי סכין בלב ומסובב אותו שוב ושוב.
הוא חיבק אותי חזק מבלי להרפות וככה נשארנו במשך כמה שעות.
מרוב שבכינו שנינו נרדמנו.
אנחנו נוסעים במונית לנתב"ג, אף אחד לא מוציא מילה. הורדנו את
המזוודות, חיבקתי אותו ונתתי לו נשיקה. הוא אמר לי שהוא אוהב
אותי ושהמרחק לא יצליח לקחת את זה. נכנסתי למונית ונסעתי
הביתה.
כבר עברו שבועיים, אני לא יוצא מהמיטה, לא הולך לבית ספר
ובקושי אוכל. זהו, כלום כבר לא יחזור להיות כמו שהיה, הכל
השתנה וגם אני. אך האריק הזה...
ה-28 באפריל אלפיים ושלוש, 00:05, שנה וחצי אחרי. את כל מי
שאני יוצא איתו אני עדיין משווה לאריק. בכל רגע נתון אני עדיין
חושב על אריק וכל מה שחסר לי בחיים זה את האריק, אותו חייל
צבוע כולו בצבעי מלחמה, את החיבוק, הנשיקה, החום ואת אותה
אהבה.


?Why does my heart go on beating
?Why do these eyes of mine cry
Don4t they know it's the end of the world
It ended when you said goodbye







ליצירה 1 תגובות (תגובה אחרונה: 8/6/04)
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בתוקף זכותינו
הטיבעית, אנו
מכריזים בזאת על
הקמתה של מדינה
יהודית בארץ
ישראל, היא במה
חדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/6/04 9:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן פייר

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה