בני אדם הם יצורים חברתיים כמו קופים וכמעט כל יונק אחר ע"פ
כדור הארץ, אנחנו מנסים תמיד להיות בחברה מסוימת, בין אנשים,
עם בני זוג, חברים, משפחה...
רחוק מכאן יש לי חברים אוהבים שאני נורא מתגעגע אליהם אבל הם
לא רק רחוק במרחק הם גם רחוק בזמן, כשהייתי קטן תמיד הייתי
מוקף בחברים שלי משחק איתם, חיי איתם, נימצא איתם, כשבאתי לארץ
תמיד דמיינתי וציפיתי שאני אחזור אליהם, וכשהתחלתי ללמוד פה לא
ניסיתי לדבר עם האנשים שמסביבי (גם השפה לא כל-כך עזרה) בסופו
של דבר הפכתי להיות "בן - הילד הזה שבהפסקות נישאר בכיתה עם
הראש על השולחן, מגיע לבד וחוזר לבד בבית מהבית ספר, אחד כזה
שתמיד יושב לבד כי אף אחד לא רוצה לשבת לידו".
ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים למי ששונה או לא משתלב בחברה,
תסמכו עלי אני יודע. אבל לא הכל רע בחיים לאט לאט עזרתי אומץ
והתחלתי למצוא לעצמי חברים בכיתה ו' עברנו דירה, מה שלא כל-כך
עזר לי, שוב הייתי הילד הזה, שדוחה את עצמו מאנשים יושב לבד
בצד ופוחד להתקרב.

שנה עברה והנה עליתי לחטיבת ביניים, ראיתי בה התחלה חדשה וכך
באמת היה השתלבתי ומצאתי את עצמי בחברה, בכיתה ט' התחלתי
להתנדב במד"א, ויום אחד פגשתי אותו את אריק!
אריק היה הכל בשבילי במשך שנה היינו ביחד והוא תפס חלק נכבד
בליבי ובחיי, בינתיים עליתי לתיכון למזלי באו איתי אנשים
מהחטיבה וככה היה לי מאוד קל להשתלב א"פ שגם פה היו קצת בעיות
וקשיים לאורך הדרך, אבל כמו לכל תקופה טובה מגיע הסוף בזמן
בלתי צפוי, ואריק עזב את הארץ יותר לא ראיתי אותו, נפגעתי,
נפצעתי אנוש בלב מפיצוץ של מחבל בחיים שלי.
"הפיגוע" הזה זעזע לי את החיים, התדרדרתי פלאים בלימודים האמון
שלי באנשים נפגע, ועד היום קשה לי לתת אמון הן בחברים והן
באנשים שאני מתחיל לצאת איתם או אפילו יוצא איתם. אבל יש לי גם
כמה יוצאי דופן, בשנתיים האחרונות יצאתי עם אנשים שהכרתי דרך
האינטרנט (סוג של אלטרנטיבה למציאות, באינטרנט אני מסוגל יותר
להיפתח) חלקם בהקשר רומנטי וחלקם סתם בהקשר של להכיר, הכרתי
הרבה אנשים והרבה חברים שהיום הם כמעט הכל בשבילי. אבל אני
עדיין מרגיש באיזו פינה לבד.
לפעמים אני מתבודד עם עצמי, נשכב במיטה ומפעיל מוזיקה, שירים
ישנים שאני אוהב, ופתאום אני מתחיל להיזכר, לראות לדמיין את
החיים שלי כמו שהם היו כשהייתי קטן, את החברים שלי, מייקי, אסף
אדריאן, אייל, אלון... את סבתא שלי, או סתם את החופשים שהיינו
מבקרים בארץ, תמיד כשאני יוצא מהחלום הרגעי הזה כולי מלא
דמעות, חלקם של אושר וחלקם של עצב, אני נשאר במיטה עוד כמה
דקות ומתחיל לחזור למציאות.
המציאות הזו כנראה לא בשבילי כי בזמן האחרון הדמעות לא מפסיקות
לזרום להן, אני צריך שוב את אותו אחד שימלא לי את המקום החסר
הזה, שיהיה איתי, אני צריך שוב להרגיש את החברים שלי מסביבי
שיגנו עלי, אני צריך שוב לחזור לחברה "ללהקה" ומלמצוא את
מקומי, כי עכשיו אני פשוט מרגיש לבד,
לבד.