הבוקר, הביאו אותי לחנות הצמחים, שבעיר נתניה. הייתי שם עם עוד
כמה קקטוסים, שהיו כבר בחנות. הם סיפרו לי שהם עומדים בחנות
כבר כמה ימים, ואף אחד לא קונה אותם; קונים רק את הורדים,
והשושנים...  
"המוכר בחנות משקה אותנו יותר מדי", אמר אחד הקקטוסים.
"צריך להשקות אותנו רק פעם בשבועיים", אמר הקקטוס הקטן ביותר -
שחושב שהוא הכי חכם.
הייתה לי הרגשה רעה... פחדתי שיקרה לי משהו... שאף אחד לא יקנה
אותי... ואולי... אולי אפילו...
"איפה נולדת?!" שאל אותי פתאום אח של אחד הקקטוסים, וקטע את
מחשבותיי.
"אני לא זוכר", עניתי, "נראה לי שזה היה בפרדסיה... אולי
בחיפה...  איך אני אזכור?!" עניתי בצעקה, וחזרתי לחשוב על
עתידי: מה יעשו לי בחנות, מי יקנה אותי, כיצד יתפלו בי, איך
ימשיכו לגדול ולצמוח הקוצים שלי, ועל איזה נושא, בכלל, אני
יכול לדבר עם חברי הקקטוסים... מה הם אוהבים?! החלטתי לשאול
אותם, וזאת כדי לצאת מכל ספק:
"מה אתם אוהבים?!" שאלתי בהיסוס.
"אני אוהב לישון!" אמר הקקטוס הישנוני.
"הוא באמת יושן המון!" ענתה לי קקטוס נקבה, שכמעט אף פעם לא
ישנה, היא תמיד ערה!
"היא אף פעם לא ישנה! היא תמיד מתגנדרת", ענה לי הקקטוס,
והמשיך בחיקוי, שדווקא הצליח להצחיק אותי:
"איך יפה יותר: האדמה מעל, או מתחת לאבנים... איפה כדי לשים את
האבנים? בצד שמאל או ימין... זה כבר נמאס... היא ושאלות היופי
שלה!" סיים את החיקוי.
אני ממש חששתי שעומד להתפתח ריב, אז אמרתי בחצי צעקה:
"ומה אוהבים פה חוץ מלישון ולהתגנדר?!"
ואז הקקטוס הקטן אמר לי: "אני אוהב ללמוד על החיים, על צמחים,
ובני האדם... זה מאוד מעניין!" אני התחלתי לחשוב, שאם הוא מכיר
את חיי הקקטוסים, הוא צריך להכיר גם את החברים שלי, שצמחו
לידי, כשרק נולדתי! אולי, אם אני אזכר איך לפחות נראה המקום,
אז אני אספר לו, והוא יגיד לי איפה זה בדיוק, ובטח יספר לי על
החברים שלי, ועל המטפלים והמגדלים שלי! אני אהיה מאוד שמח לדעת
את כל זה, חשבתי לעצמי...
"היי! אתה שם?! מה קורה אתך? אתה חולם!" צעקו עלי כל הקקטוסים,
והפסיקו שוב  את מחשבותיי. לא הבנתי מה הם רצו ממני, אז שאלתי
אותם:
"מה קרה?!".  
הקקטוסים, שהכירו כבר את בני האדם שבאים לחנות, ענו לי
בחוצפה:
"תפוח אדמה!" והחלו לצחוק בצחוק מתגלגל. לא ממש הבנתי למה הם
התכוונו, אבל הבנתי שזה משהו מצחיק, או לא נעים - לפי הצחוק
שהם צחקו. אני התחלתי לצחוק בצחוק מזויף, ואחרי כמה שניות של
הצחוק המזויף שלי, הבנתי: 'מה?- תפוח אדמה!' זה מתחרז (וזה גם
לא ממש קשור... ). התחלתי לצחוק בצחוק ממש אבל ממש אמיתי, עד
שבא מוכר החנות. הוא דיבר עם אישה גדולה, בעלת שיער בצבע אדום,
עם כמה פסים כחולים וצהובים עליו. ואז, שמעתי את המשפט שאמרה
האישה למוכר החנות: "זאת האופנה של היום!", גם את המשפט הזה לא
ממש הבנתי, אבל שמעתי את המוכר עונה לה, תוך כדי שמשקה אותנו,
הקקטוסים:
"אופנה, אופנה... מה אין לנו היום!", ולפי מה שאני חושב, אתם
כבר צריכים להבין, שגם את המשפט הזה לא הבנתי! מה לעשות, אני
חי בעולם מודרני, אבל הבעיה היא שאני, אני בעצמי, ממש לא
מודרני, ואני באמת מתכוון לזה! שמעתי את הקקטוסים מעבירים דיון
בנושא השיחה הקצרה שהייתה בין האישה למוכר;
"לדעתי המוכר הזה ממש צודק!" אמר הקקטוס הכי גדול, ולדעתי הוא
גם הכי חכם. הוא יודע הכל, ואין נושא שהוא לא מבין!
"מה זה הצבעים האלה בשיער, מה זה הבגדים האלה?! היום כולם
הולכים בחוץ כמעט בעירום! איזו בושה!" סיים החכם את דבריו.
ואז, כמובן, הצטרפה הגברת, היפה, והגנדרנית, לדיון; "אתם ממש
טועים! אתם לא יודעים מה זה אופנה! זה דווקא נורא יפה, כל
הצבעים האלה בשיער, כל הבגדים הקצרים, גזרה נמוכה... אתם בכלל
לא יודעים מה זה! ודרך אגב, להזכירכם: אתם גברים, ואתם בכלל לא
יודעים איך צריך להתלבש ולהראות, אין לכם מושג מה יש היום
באופנה! אם הצבעים בשיער, והגזרה הנמוכה, זה באופנה, אז כולם,
ללא יוצא מן הכלל, צריכים ללכת ככה!" סיימה את דבריה, במחשבה
שהיא פשוט 'גילתה להם את אמריקה!' (זה משפט שלמדתי, לא
מזמן...) ואני, שנולדתי במקום חינוכי, אמרתי לחברי הקקטוסים
ברוגע:
"על טעם ועל ריח, אין להתווכח!".
הקקטוסים שתקו לרגע, ואז התחיל דיון קצר נוסף ביניהם; השאלה
שהם דנו בה הייתה אם אני צודק או לא. הקקטוס הגדול, והחכם חשב
שאני ממש צודק! מאוד שמחתי על כך. הגברת הגנדרנית לא ממש חשבה
כמוני, אבל היא לא ממש רצתה להיכנס לדיון נוסף.  הקקטוס הקטן,
הוסיף דעה קטנה שכולם התעלמו ממנה:
"מצד אחד הוא צודק, ומצד שני: לא!" זאת באמת הייתה תגובה חסרת
חשיבות. הקקטוס שאוהב לישון לא הגיב: הוא ישן! ישן ממש חזק,
ושום צעקה שבעולם לא יכלה להעיר אותו. אפילו לא הצעקה של
הגנדרנית שצעקה בשמחה רבה, קריאות של 'יש!' וקריאות 'הידד!' אף
אחד לא הבין למה היא כל כך שמחה. הקקטוס הקטן שאל אותה למה היא
כל כך שמחה, והיא ענתה לכולנו:
"אתם לא רואים?! המוכר לקח אותי, והנה, האישה 'האופנתית' הזאת
עומדת לקנות אותי! אתם רואים: אני אופנתית, אני יודעת מה
האנשים אוהבים היום! אם גם אתם הייתם אופנתיים כאלה, כמוני,
וכמו האישה שקונה אותי, אז גם אתכם היו כבר קונים! בהצלחה
בהמשך... ביי!"
כולם כעסו עליה, איך שהיא השוויצה. אני דווקא מאוד שמחתי
בשבילה. באמת כיף לה!
בגלל זה חזרתי לחשוב על עתידי, ואפילו עשיתי לי מן 'יומן שבעל-
פה', שבו זכרתי את ההיסטוריה שלי, ובשביל זה, ניסיתי להיזכר
היכן נולדתי, כיצד הגעתי לחנות הזאת, ומי בכלל יבוא, ויקנה
אותי!
"ואם אף אחד לא יקנה אותי הרבה זמן: מה יקרה?!" שאלתי בחשש.
"אני לא ממש יודע, אבל לפי המקום המחניק, המלוכלך, והמסריח
הזה, ולפי המוכר שלנו, שלא יודע כמעט איך מטפלים בנו, אני חושב
שלא כדאי לך, ולי, לדעת מה קורה", אמר לי הקקטוס הגדול והחכם.
אני חושב שהוא דווקא צודק.
לפתע, ראיתי שני אנשים מתקרבים לכיוון שלנו: הקקטוסים! התפללתי
שיקנו אותי, אבל למזלי הרע: הם אפילו לא הביטו בי! אחד בחן את
הקקטוס שאוהב לישון, והעיר אותו, בלי כוונה... הוא לא קנה
אותו! הוא קנה את הקטן, שחושב שהוא חכם. האיש השני לקח את
הקקטוס שיושן.
נפרדתי מהם, והתחלתי לבכות בלב. כבר הגיעו הצוהריים, ועוד לא
קנו אותי! הגעתי לכאן הבוקר, והיו לי פה חברי טובים, ועכשיו
נשארתי רק עם שני קקטוסים: עם החכם, ועם אח של מישהו, שכבר קנו
אותו ממש מזמן. את הגנדרנית כבר קנו, את הקקטוס שאוהב לישון גם
קנו, לפני שהגעתי לחנות קנו קקטוסים וכמו כן: קנו גם את
הקטנטן.
שוב התחלתי לחשוש שאף אחד לא יקנה אותי, ואני אשאר כאן לבד
ובודד, ורק עוד כמה ימים יביאו סחורה חדשה, ואז אני אהיה צריך
להתרגל אל החברה החדשים, ואולי הם לא יהיו נחמדים...  
אתם לא תאמינו, אבל פתאום השתנה מצב רוחי! ראיתי אישה, בעלת
מראה מאוד נאה, והיא נכנסה לחנות. היא סימנה למוכר עם היד
כסימן של "היי", והלכה לכוון של... של... הורדים. הרגשתי שוב
אכזבה. היא לא תקנה אותי, היא לא תהיה המטפלת שלי, ואני אשאר
כאן לנצח!
אז אתם שוב לא תאמינו, אתם תחשבו שאני ממציא! אבל היא התקרבה
לכיוון שלנו. שוב התקווה חזרה אלי! אולי היא תקנה אותי, ותהיה
המטפלת החדשה שלי! היא הסתכלה על שלושתנו במבט בוחן. היא רצתה
לראות כל פרט ופרט, שלא יהיו לנו שום פגמים, שאנחנו בריאים,
ושאנחנו יפים.
היא התעכבה כאשר היא הביטה בקקטוס החכם. היא הסתכלה אליו במבט
לא כל כך נעים, וקראה מיד למוכר. היא הראתה לו נקודה שחורה
קטנטנה, שהייתה במקום מאוד נסתר אצל הקקטוס החכם. היא התחילה
להתלונן עליו, ואמרה שהוא מוכר סחורה פגומה. המוכר אמר שזה מה
שהביאו לו, והצביע על הקקטוס שאני בכלל לא מכיר. לפי מה שסיפרו
לי בחנות, הוא לא רוצה לדבר עם אף אחד, והוא אח של אחד
הקקטוסים, ואף אחד לא יודע של מי...
הקונה המוזרה הביטה בקקטוס הזה בהנאה משונה, ובחנה אותו. היא
נראתה מאוד מרוצה, והחליטה שהיא קונה אותו. היא לקחה את
הקקטוס, שילמה למוכר, ויצאה מהחנות. הספקתי עוד להגיד לקקטוס
שהיא לקחה "להתראות". הוא היה נראה מאוד מאושר שסוף סוף קנו
אותו. גם אני שמחתי בשבילו. רציתי גם להרגיש את ההרגשה הזאת
כשמישהו טוב קונה אותך! אבל... אם מי שקנתה אותו בכלל לא
נחמדה?! אולי היא יותר נוראה מהמוכר? אם היא לא תשקה את הקקטוס
המסכן? אוי לא... ברגע זה הבנתי, שאני מעדיף להישאר יותר זמן
בחנות, ושמישהו טוב יקנה אותי, מאשר להיות בחנות זמן קצר, ואז
מישהו 'רשע' יקנה אותי.
היה לי די משעמם: נשארתי לבד. דווקא לא! שכחתי שיש לידי גם את
הקקטוס החכם! תודה לאל...        
ניהלתי שיחה עם חברי האחרון שנשאר לי, הקקטוס החכם, על חיו
הפרטיים. הוא סיפר לי שנולד ליד כפר ערבי, והוא גדל בין כל שאר
הקקטוסים שהיו איתי וקנו אותם: הגנדרנית, היושן, אח של אחד
הקקטוסים שאני כמעט ולא הכרתי אותו, והקטנטן.
הוא גם סיפר לי שהאנשים שטיפלו בו היו קרובי משפחה של מישהו
מפורסם... איך קוראים לו?! איזה ראש ממשלה לשעבר, משהו כזה!
הוא סיפר לי עוד דברי ממש אישיים, שהבטחתי לא לגלות, מצטער
שאני לא יכול לספר לכם את זה... זה אישי מאוד!
דווקא נהניתי לשמוע את מה שהוא סיפר. לי גם היה חלק בדבר. גם
אני סיפרתי לו את מה שזכרתי מחיי, וגם אני הבטחתי לשמור את
סודותיו. הזמן עבר די מהר, ממש מבלי ששמנו לב.
שעות הערב הגיעו.
התחיל להיות לי שוב עצוב בלב. שוב לא קנו אותי. כשדיברתי עם
החכם נכנסו עוד אנשים לחנות ולא הסתכלו בכלל על הקקטוסים!
וזכרתי במה שחשבתי לפני זמן מה: אדיף שמישהו טוב יקנה אותי
ואני אשאר קצת יותר זמן בחנות, במקום זה שיקנה אותי מישהו רשע,
ולא יטפל בי מספיק טוב, אבל אני אשאר זמן קצר בחנות. המחשבה
הזאת הצליחה קצת לעודד אותי, אבל לא הרבה... חברי החכם שם לב
לכך שאני עצוב, ואמר שכדאי לי לחשוב על דברים טובים שקרו לי,
ואז הוא נזכר שאני לא ממש יודע על העבר שלי, אז הוא ביקש שאני
אדמיין את העתיד שלי.
זה באמת נשמע לי רעיון טוב, אבל הבעיה הייתה, שמרוב שהייתי
עצוב, לא הצלחתי לחשוב על שום-דבר טוב! יכולתי לחשוב רק על
דברים רעים, ודברים ממש מגעילים, שאני לא כל כך רוצה לספר לכם,
ואני גם חושב שלא ממש תרצו לשמוע אותם. זה יגעיל אתכם!
הייתי ממש עצוב! שום-דבר לא עזר לי! שום מחשבה טובה על העתיד,
שום עידוד של חברי החכם והנאמן, ושום דבר!
ניסיתי לישון, ואכן ישנתי כמה דקות. התאווררתי בגלל רעש
ששמעתי. זה היה המוכר. לא ממש הבנתי מה כל הרעש הזה שהוא עשה,
ומה כל 'הבלגן' הזה שמתרחש עכשיו בחנות. זה בטח היה בגלל שעוד
הייתי עייף משנתי, ולא ממש ראיתי מה קורה. מצמצתי קצת, ולפי מה
שראיתי, המוכר מתארגן לצאת החוצה.
ניסיתי לשאול את עצמי לאן הוא הולך. אם הוא הולך, אז כל אחד
יכול להיכנס לחנות ולגנוב. לגנוב אותנו! התחלתי שוב לחשוש. זה
ממש לא בסדר, שהוא יוצא כך סתם מן החנות, ומשאיר אותנו ללא כל
הגנה. אז הבנתי, והתפללתי שזה לא נכון, אבל כנראה שהוא, מוכר
החנות, והמטפל שלנו, השומר שלנו, יוצא מהחנות והולך הביתה!
מחשבה זאת ממש הציקה לי, ומיד שאלתי את הקקטוס החכם מה עושים
אייתנו, מי ישמור עלינו בלילה, עם מי נהיה?
הקקטוס ענה לי:
"אנחנו ישנים בלילה, ומחר בבוקר - המוכר בא לחנות ופותח אותה,
ואז הכל חוזר להיות רגיל." התשובה שלו מאוד הפתיע והצליחה גם
להרגיז אותי: הקקטוס החכם אמר שנשאר כאן לבד בקול ממש רגוע,
הוא כבר רגיל לזה! ואני ממש לא אהבתי את זה.  
דרך חלון הראווה ראיתי 5 אנשים. התפללתי שיגיעו לחנות, ויעקבו
קצת את המוכר - אבל לא. הם הלכו למאפיה שליד. ממש התאכזבתי.
אוי! הנה עוד אדם אחד! אולי הוא יכנס... גם לא! אבל הנה עוד 3
אנשים... אולי הם?! בבקשה... יש! הם בפנים! הם בחנות! הם
נכנסו! הם מתקרבים אלינו... לקקטוסים! סוף-סוף!
"אז אתה מחפש משהו גדול, נכון?!" שאל המוכר גבר שבא לחנות.
"בדיוק כך! זה מה שאני מחפש, חשבתי על קקטוס..." ענה האיש
למוכר.
"אתה יכול לבחור: יש לי כאן שני קקטוסים, מה אתה רוצה?!"
"לדעתי: זה!" והצביעה על החכם.
"טוב... תתחדש!" אמר המוכר, ונתן לו את הקקטוס.
"ביי! מזל טוב!" אמרתי לקקטוס, ונפרדתי ממנו. זאת הייתה פרידה
ממש קשה! נותרתי לבד... אבל רגע! יש כאן עוד 2 אנשים (יותר
נכון נשים...), ילדה בכיתה ג' בערך, ואימא שלה.
"תקני לי בבקשה קקטוס." ביקשה הילדה מאימא שלה.
"בסדר, אבל תטפלי בו טוב... אני יודעת שאת אוהבת קקטוסים!"
אמרה האימא. זה מאוד שימח אותי. המטפלת הבאה שלי תהיה ילדה
שמאוד אוהבת קקטוסים, ויודעת כיצד לטפל בהם! הילדה לקחה אותי
בעדינות, ושילמה למוכר 12 ש"ח.
היא עשתה את הדרך עד המונית בעדינות רבה, כדי לא לנדנד אותי
יותר מידי. היא כנראה מאוד אהבה אותי. היא ממש דאגה לי מכל
סכנה. היא הגיעה עם אימא שלה  למונית, והתיישבו שם. המונית
החלה לנסוע, והרגשתי תנודות קלות. הילדה שקנתה אותי ניסתה
להחזיק אותי חזק, כדי שאני לא אפול, וכדי שאני אתנדנד פחות.
המונית נעצרה ליד הבית שלהן (כנראה), וכשהגיעו שתיהן לדירה,
מאוד שמחתי: הנה הבית שלי, והנה המטפלת שלי, והנה אימא שלה,
והנה... מי זה?! זה איזה ילד אחד, גם בכיתה ג' בערך, שקוראים
לו דמיטרי. הוא אח תאום (כנראה) של אולגה (שהיא המטפלת שלי).
הופתעתי גם לגלות, שאני הקקטוס הראשון שלה. חשבתי שיהיו לי
חברים, אבל אני הראשון! איזה כיף! למרות שאין לי עם מי לדבר,
זה כבוד גדול להיות הקקטוס הראשון!
אולגה שמה אותי על מדף קטן, ליד השמש (עכשיו זה ערב, אבל מחר
יהיה לי הרבה שמש, יש!).
הייתה לי הרגשה ממש נעימה, שיש לי באמת בית, ויש לי מטפלת, ויש
לי מקום טוב, ועוד מעט יהיו לי גם חברים! אולגה הציגה אותי
מאוד יפה לאח שלה. הוא גם שמח להכיר אותי. הוא החמיא לי מאוד!
הוא אמר שאני מאוד חמוד, קטן כזה. וגם הוא אמר שיש לי קוצים
מאוד יפים, ועוד המון דברים שאני לא בדיוק זוכר אותם, אבל זה
היו מחמאות מאוד גדולות, שבחיים לא שמעתי כאלה. איך יכולתי
לשכוח מה הוא אמר לי... חבל!
שמעתי נקישה בדלת. אימא של אולגה פתחה את הדלת, והופיעו שם שני
אנשים: זכר ונקבה. הם כנראה היו סבא וסבתא של אולגה. הם דיברו
עם משפחתם, שתו קצת תה, ואז הגיע קטע שגם אותו מאוד אהבתי:
אולגה הציגה אותי גם בפני סבא וסבתא שלה. גם הם מאוד אהבו
אותי.
הם חזרו לביתם, ואני התחלתי קצת להתגעגע לחברי שהיו איתי
בחנות. מעניין מה הם עושים עכשיו, מעניין איך מטפלים בהם, אולי
גם הם חושבים עלי עכשיו? חבל שאין לי דרך לתקשר איתם. הם היו
חברים ממש נפלאים, למרות שהיו לנו כמה דיונים, שהתבטאו בצעקות,
אבל בכל זאת נהניתי אייתם מאוד. למרות שהם היו חברים שלי ליום
אחד, אפילו פחות מיום, מאוד שמחתי להיות אייתם. התחלתי אפילו
להתגעגע קצת למוכר החנות, למרות איך שהוא השקה אותנו.
חשבתי שאין לי סיבה להיות עצוב. הם חברים שלי, ולמרות שאנחנו
לא יכולים לראות אחד את השני, אנחנו בכל זאת חברים: חברים
בנפש!
הלילה הגיע, ואני הייתי עייף. נראה לי שגם אולגה ומשפחתה היו
עייפים. הם כבר התכוננו לישון: לבשו פיג'מות, צחצחו שיניים,
אמרו לילה טובה, וכיבו את האורות. החלטתי שגם אני כבר צריך
ללכת לישון. כבר מאוחר מאוד.
עצמתי את עיניי, והתחלתי להירדם. בחלום שחלמתי היו חברי. הם
היו מאוד מאושרים, ואפילו דיברתי אייתם. הקקטוסים סיפרו לי שהם
מאוד נהנים, וגם הצלחתי לדבר עם הקקטוס שאף אחד לא דיבר אתו.
הקקטוס הקטן סיפר לי על מקום לידתי, ועל חברי. מאוד שמחתי לקבל
את המידע הזה. למרות שזה היה רק חלום...

הייתי מספר לכם עוד על חיי, אבל יש מקום רק ליום בחיי... חבל!
יש לי הרבה מה לספר.
אז בכך תם ונשלם סיפור חיי, יותר נכון סיפור על יום בחיי.
אני מאוד מקווה שנהניתם מהסיפור שלי.
מחברכם לעד,
הקקטוס.