הייתי נוהגת לשבת בבית קפה פינתי, רוב הפעמים לבד עם עצמי, אני
לא מבינה למה חושבים תמיד שלבלות זה אומר שצריך עוד בן אדם.
יש משהו מיוחד במקומות ציבוריים, כמו בית קפה, הם לא שייכים
למישהו, הפלישה לחייהם של אחרים הופכת חוקית כמעט.
אני מאוד אוהבת להסתכל על אנשים, זה מסקרן לדעת מה יש מתחת
לחזות כזו או אחרת, למען האמת, כזו היא העבודה שלי. צורה של
פלישה חוקית, מותר לי לשאול הכל ואם אני מצליחה לחדור פנימה,
אני יכולה לגלות עליו הכל. כשמציגים את זה כך, נראה כאילו אני
עובדת במשרד הבטחון, לכל הפחות. אבל לא, אני בסה"כ תחקירנית.
"את מצליחה לחדור לבן אדם" , אמר לי פעם אחד העורכים, ובנשימה
אחת הוסיף, שאם לא הייתי מי שאני אז אולי הייתי כתבת טובה.
הוסיף ולא פירש. מה לעזאזל הוא רצה להגיד, לא שאלתי. יש אנשים
שיודעים לדבר- מתי שלא צריך.
בקיצור, את הבחור שהיה עובד מול בית הקפה, קלטתי מהר. בחור בן
עשרים ושלוש בערך, היישר מפס היצור הצבאי אל החיים האזרחיים,
המפתים ומלאי האחריות.
טוב, אז בעניין האחריות, הוא כבר טעם ממנה. מה זו עבודת בניין,
לעומת מה שעשה בצבא? אומרות כתפיו בעוד הוא משליך ומורח עוד
שכבת שפכטל על הקיר העירום.
הוא שעשה קו, יודע מה זה אחריות. כשמאחוריך הולך כוח תחת
פיקודך והם יעשו הכל למענך, כי הם סמוכים ובטוחים שאתה תעשה
אותו הדבר למענם, אז אתה חש את כובד המשא ואת העוצמה משתלבים
ויונקים זה מזה.
ומה עכשיו?! איזה אדרנלין כבר יכול לזרום בעורקיו כשהוא מטייח
קירות? מה למרומי הפיגום מול הדרכים המתעתעות של לבנון?
זרועותיו היציבות, המחליקות את ציפוי הקיר, חוזרות חורות על
השאלה. העבודה המונוטונית מתירה למוחו העירני להוריד שמירה,
עיניו,  אף כי מעולם לא ראיתי אותם מקרוב, מצטעפות. והוא בוהה
בחלל, כשידיו ממשיכות לנוע, מסורבלות יותר, הוא חוזר לזמן אחר,
שכאב ואושר מתערבבים, שהסיבה של האחד היא התוצאה של השני.
הוא מתנער מקורי המחשבה האלה וחוזר לעבוד ביתר שאת על הקיר
העיקש, שממשיך להיות גס למרות שכבות השפכטל הרבות שמרח. הבחור
שלי ממשיך להיאבק נגד הקיר, בריטואל שחוזר על עצמו. כל פעם הוא
חוזר להרהוריו ואחר כך כאילו לכפר על חטאיו עובד במשנה חריצות.
מחזק את אחיזתו בידית השפכטל בכוח שהיה שמור פעם לכלי אחר ומיד
מרפה מעט, כדי לא להיזכר. עובד בתנועות ידים חסכוניות ויעילות.
את העמידה שלו הוא בקושי משנה, שני רגליו נטועות היטב ברצפת
הפיגום. אי שם, לא למעלה לא למטה. עמידה מלאת בטחון עצמי
וריסון, על  קרקע מדומה. אפילו בזמן שעיניו מצטעפות, צבעם
הפכפך כמצב רוחו, אפילו אז עמידתו נשארת כשהייתה.
אבל הדבר הראשון שהבחנתי בו לראשונה היה הישבן שלו ואכן ישבן
חמוד יש לבחור. הוא בחור נאה, כזה מהסוג שלא הייתה לו בעיה
להשיג בחורה, אבל לבחורה היה קשה להשיג אותו. מהסוג שמודע
לעצמו ועוד יותר נהנה להשתמש בזה. בחור שהחברים זורקים לעומתו
"גבר" במבט מעריץ ובנות מצחקקות בחברתו.
אבל, במרומי הפיגום , הוא נראה כל כך בודד, מכונס בעצמו. תהיתי
אם יש לו מישהי או שהוא מחפש רק להעביר זמן בשיטת החד פעמי,
בלי לחשוב. ברגעים כאלה הייתי מוכנה להכניס לו ברך. מי הוא
חושב שהוא? ובאיזה זכות?
לפעמים יצא לי לראות אותו בהפסקת אוכל, אחד הפועלים היה בא
לקרוא לו, הגוף שלו היה מתקשח פתאום למגע היד של המזמין, שרירי
פרצופו מתוחים אף הם. מתבונן לשניה בעיניו של הפועל ואז מרפה
את המתח ומחזיר חיוך מתנצל. מהנהן קלות בראשו ויושב יחד עם שאר
הפועלים על הקרקע. שם היה הופך ניחוח, מחייך, אוכל, מדבר
ומצחיק, בולט בכריזמה שלו, תנועות ידיו רחבות ופתוחות, רגליו
מפוסקות וחזהו אומר חשיבות.
לבחור שלי יש את היכולת להיראות פתוח לכולם גם למראית עין
בלבד. את האמת הוא שומר לעצמו. הלוואי ואני הייתי יודעת לשחק
כך.
לפעמים המבט שלו נדד והיה נדמה לי שהוא ראה אותי מתבוננת בו.
לרגעים הייתי יכולה להישבע שהחיוך שלו היה מיועד לי, אבל מיד
הייתי חוזרת למציאות.
הבנייה התקדמה במהירות, הטיוח והצביעה כמעט הושלמו. ידעתי
שאיאלץ להיפרד מהבחור שלי בקרוב ומיעטתי להגיע לבית הקפה.
ערב אחד נשמעו דפיקות על דלת דירתי. מבט של הפתעה היה נסוך על
פני כשראיתי אותו עומד על מפתן הדלת. בתשובה למבטי הסביר כי
קיבל את הכתובת מאחת המלצריות בבית הקפה. מבט ההפתעה שעוד לא
נמחק מפרצופי דירבן אותו להעיר, כי ברור שבחורה במראי תתפוס את
העין, במיוחד אחרי שראה אותי מתבוננת בו.
כשראה שאני לא זזה ממקומי ורק בוהה בעיניו החומות הרגילות
למראה, ביקש להיכנס פנימה, אז היה תורו להיות מופתע. את קירות
המסדרון קישטו תמונות שלו, תמונות שצילמתי אני. פרצופו נדד על
התמונות ואז בחזרה אלי.
"אתה לא צריך להיות כאן" השבתי.
"אתה לא מבין? אתה לא אמיתי. עכשיו כשאתה כאן אתה לא שווה
כלום" הוספתי.
הוא הסתכל עלי במבט, כאילו הייתי משוגעת. וסינן, "מפגרת".
הפאטה מורגנה שלי התמוססה כשהתקרבה.