היא יושבת ליד שולחן קטן בצד בית הקפה, מסוג השולחנות שמיועדים
לזוג ויש עליהם סכו"ם וצלחות לשניים. אבל אף אחד לא יושב מולה,
היא לבד עכשיו. היא בוהה בסכו"ם על השולחן - הכל בא בזוגות,
היא חושבת לעצמה. שולחת מבט אל הכסא הריק - מה הייתי נותנת כדי
שהוא יהיה תפוס עכשיו - אולי ככה היה מתמלא לי החור שנפער בלב.
אולי ככה הלב שלי היה חוזר לחיים.

יד אחת עוטפת בחיבוק אימהי כוס חמה של קפה, היד השנייה מטיילת
על שמשת החלון, סופגת את מכת הקור שמגיעה מבחוץ - מהים האפור
והסוער שעומד מהצד השני של השמשה. היא כותבת באצבעות רטובות על
החלון מילים וחצאי-מילים, דברים שרק היא יכולה להבין.
המלצרית לוקחת את הכוס הריקה מהשולחן והולכת. על השולחן נשאר
סימן עגול וחום של כוס הקפה. היא שולחת עם אצבעותיה שלוחות של
קפה לצדדים ויוצרת שמש - שמש של קפה. חצי חיוך עולה על פניה,
כאילו מצאה נחמה ביום סגרירי שכזה. המלצרית חוזרת ומנגבת את
הלכלוך במטלית. השמש נעלמה.
היא יושבת שוב לבדה, מרגישה את החלל הריק סביבה שרק גדל וגדל
ככל שנכנסים יותר אנשים למקום. נועצת מבט חודר בשולחן, שוקעת
במחשבות על הבית. היא שומעת צחוק ילדותי מתקרב אליה במהירות.
ילדה קטנה רצה בין השולחנות, צוחקת לעצמה, ומבטה ננעל על
הבחורה שיושבת בשולחן הזוגי בצד. הילדה מתקרבת אליה במבט חוקר
וסקרן, היא מחייכת בחזרה.
"שלום" היא אומרת. הילדה מגיבה בצחוק.
מה שלומ...?" אבל לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט מגיעה אמא
שלה בבהלה, מסתכלת עליה במבט מבועת וממהרת עם בתה החוצה. מבטה
נודד עם האם והבת, ובראשה היא מונה את הסיבות ללמה כולם בורחים
ממנה. פרצוף מלוכלך, שיער פרוע, מבט לא ממוקד, והבגדים שלה קצת
נקרעו. תודי בזה, טיפשה, אין לך בית. עזבת את הבית שלך. את
ברחוב עכשיו, רחוב.

היא קמה מהכסא שליד השולחן הזוגי בצד בזהירות, כדי לא להסב
צומת לב, שלא יראו אותה ויברחו. מרכינה את ראשה ומנווטת את
דרכה החוצה דרך הקווים ברצפה. היא יוצאת לגשם.

הסוף עוד לא נכתב. ההמשך לזה יבוא בקרוב, אני מקווה.
21.5.04