גשם לא מפסיק לרדת כבר כמה ימים.
אותן טיפות שנחלשות ומתחזקות לפי רצונן החופשי מבריחות את
האנשים לביתם, אנשים שמעדיפים להסתגר בתוך התא הקטן של עצמם
במקום להיפתח לגשם הזה, שחודר לבפנים ללא רחמים.
אני מסתובבת בבית, מחפשת מטריה באיזשהו חור בתקווה שעוד נשארה
לי אחת כזאת, נתתי את כל המטריות שלי לאחרים. הם לא מסוגלים
להתמודד עם גשם, אני כן. מה לעשות, לומדים עם הזמן... אז מסתבר
שמטריות אין.
אני ממילא מחפשת אחת רק בשביל אימא, שתהיה רגועה. אני רוצה
לשמור עליה מכאבים ודאגות מיותרות, אם היא חלילה תדע שהבת שלה
מסתובבת בחוץ ללא מטריה ביום גשום עד כדי כך היא תחטוף שבץ. רק
זה חסר לי עכשיו...
הגשם לא עומד להסתיים בקרוב.
ענת בטח הייתה אומרת שאלוהים יושב מלמעלה, נקרע מצחוק ומשתין
עלינו בקשת (בגלל זה הוא גם נטוי כי אלוהים לא יודע לכוון) אבל
היא טועה! הוא סתם עצוב מדי לאחרונה.
כבר כמעט אין אנשים בחוץ... מדי פעם רואים מישהו עם מטריה
לשבריר שניה אבל גם הוא חולף מהר, בריצה, כאילו הוא עשוי סוכר
ועלול למוס בשיטפון. אבל הוא סתם מרמה את עצמו! אם הוא היה
עוצר לרגע, מוריד את המטריה ונותן לטיפות לזרום על ראשו אולי
הן היו גם זורמות וחודרות למקומות אחרים. כנראה שהניסיון לא
שווה את זה.
הגשם מצליח להבריח גם את הילדים ממגרש המשחקים שמתחת לבנין שלי
וברגע שהם מסתלקים להם (כי כמובן ההורים שלהם, אלה עם המטריות,
לא אוהבים גשם, ובטח שלא את הילדים הקטנים שלהם מתחתיו) אני
יוצאת אל המגרש הריק.
הגשם רק מתגבר. אלוהים כנראה בהיסטריה היום.
עליתי על קרוסלה שננטשה לא מזמן ועדיין לא הפסיקה להסתובב
ומשום מה המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה על תאוצה
רדיאלית, מהירויות משתנות ותנועה מעגלית. אולי יותר מדי
פיזיקה. אולי סתם נמאס לי מכל התנועות המעגליות בחיים שלי,
קיבלתי מהן כבר סחרחורת. השתחררתי מהקרוסלה והתיישבתי על ספסל
עץ שכבר הספיק להיות סחוט ממים. הגשם, שכבר הספיק להיהפך למבול
השתלב יפה עם הדמעות שזלגו לי בלב. דמעות בלתי נראות ולא
מוחשיות בשביל אחרים, אך מוחשיות יותר מדי עבורי.
בלב לעומת זאת הן זולגות יופי. אותו לב אידיוטי שאפילו לא יודע
לפעום כמו שצריך, שלא מפסיק לכאוב, כשהגבול בין כאב פיסי לנפשי
נעלם מזמן...
מי יבין? הרי כולם ממילא חושבים שיש לי חיים מושלמים. גם השנים
שלושה אנשים שכן מודעים לצרות בקושי מבינים. אומרים שלא היו
יודעים איך להתמודד עם אותו הדבר במקומי ואז רצים לתת לי עצות,
הצעות, פתרונות איך להתמודד עם זה. הם מנסים. ככה זה כשאכפת.
גם הוא מנסה להבין, יותר מכולם. וממנו יותר מכולם אני מנסה
להחביא. ככה זה כשאכפת.
אני קורסת תחת מחשבות, כאב שאני רגילה אליו פחות או יותר,
קורסת בגלל קנאה במרחקים, בזמן שעושה כל העולה על רוחו - עוצר,
רץ, רוקד...
ואז הדמעות מתחילות לזלוג מזווית העין במטרה להתמזג עם הגשם.
והגשם מפסיק.