תמיד האמנתי בסיפוריי פיות. תמיד האמנתי בדברים הקטנים
והאופטימיים בחיים. תמיד האמנתי באלוהים.
עד שפגשתי אותו.
הוא שינה אותי, לגמרי. הוא היה לוקח אותי לאותו המקום, ומראה
לי דברים שגרמו לי לצחוק, ולבכות באותו הזמן.
היו לו עיניים כחולות, ופחדתי שיום אחד אטבע בהן. פחדתי שיום
אחד אסתכל יותר מדי, ופשוט אשקע, ואשקע, ואשקע.
"אני אוהב אותך, את חשובה לי כל-כך", הוא היה אומר לי, ומחייך.

ואני, הרגשתי כאילו הוא נועץ פיגיון בלבי. עד עכשיו איני יודעת
למה, ומדוע.
אני לא מאמינה באלוהים יותר. אני לא מאמינה בסיפוריי פיות
יותר. הפיגיון ההוא, שנעוץ בחזי, מונע ממני להאמין. מונע ממני
לנשום.

אז ועכשיו, כשאני רואה את פניו, הוא לוקח אותי לאותו המקום,
ואם אשתהה יותר מדי זמן, אקרוס ואבכה.