שאי ראשך
רווי את נחת האהבה
אך בל יגבה לבבך

גם אם יבוא ויאמר:
'את הקשת בענן'
תרגיעי, חוסי
על נפשך

בל תאמרי: 'אני כזו
יפה
מי יכול עלי
אני ואני ואני'
נפנפת חברותיך
כעלי שלכת שמוטים מעץ
ממעיל קטיפתך
מתבוססות בבדידותן
מורמת
מעם

הן רק הינך רואה
דמותך נשקפת מעיניו
כמראה ערמומית, מתעתעת:
מי הכי יפה בעיר -
אני רק אני ואני
קורא לך ראשל
ברוב טעם
אך יודעת את
ידוע היטב
עמוק בליבך
שאת רחל מהשכונה
לא פחות אך לא יותר

שאי ראשך
אך בל יגבה לבבך
שמא יבוא אותו עלם חמודות
ביום סגריר
או שטוף שמש
ויאמר כי נשתנו המידות
ינחית מהלומה בהינף הרגע
יזנח הכל: היתה טעות,
מצטער,
היה משגה
כבר אין אהבה לך בליבי
כל אחד לדרכו
ואם לא גבה לבבך
או אז הן יפול
אך במעט
שברים ספורים
לא מאיגרא רמה

אין דבר יותר שלם מלב שבור, אמר הרב,
שבור אך לא מרוסק, חלילה