אני לא ישן טוב כבר הרבה מאד זמן, איני יודע למה.
אפשר לומר שחיי כרגע הם בדיוק החיים שרציתי שיהיו לי, לקחתי את
העניינים שלי לידיים ובניתי לעצמי את השיגרה המתוקה שתמיד
רציתי שתהיה לי.

יש לי חברה שאני מאד אוהב, בחורה שאם נגדיר את כל הרצונות שלי
לגבי קשר ומערכת יחסים, בה יש את הכל. היא מושלמת מבחינתי
ומבחינת הציפיות שלי מקשר.
אמא שלי בחו"ל  לאיזה חודשיים ככה שיש לי שקט בבית.
מבחינת האחים שלי, נו טוב נשארתי אותו אחד שלא עוזר בכלום
ומבלגן את הבית, המחשבה הזו מציקה לי לפעמים אבל התרגלתי לכך.
הצבא שלי מעולם לא היה צבא, יותר עבודה שיש לי הרבה חופש
ממנה.
אני יותר בבית מאשר בצבא, כך שיש לי זמן לעצמי, הרבה זמן לעצמי
לעשות כל העולה על רוחי.

השיגרה הזו היא השיגרה שלי, החיים שלי הם בדיוק מה שרציתי
שיהיו. ובכל זאת אני לא ישן, אני לא ישן בכלל, אני מוצא את
עצמי מול המחשב או בוהה בתקרה הרבה שעות בלילה. בלי יכולת
לעצום עין, כשאני נרדם השינה היא דלה. מלאת חלומות שאיני מסוגל
לזכור.
אני חושב שאולי עצם ההתפלספות האין סופית שלי לגבי החיים, אולי
באשמת זה אני לא ישן טוב בחיים המושלמים שלי.
אני מסתכל כרגע על עצמי מבחוץ בהתעלם מרצונותיי ואני מוצא רק
שקט. למעשה אני מוצא את עצמי כמו מלפני שנתיים, כמו שלושה
חודשים לפני הצבא, כשהייתי ישן כל היום מתעורר עושה כלום מחכה
לשעות הכחולות שבהן אני נכסף להשאר, ומתחיל עוד יום.
בלי הרבה מטרות, בלי לחתור לשום מקום, פשוט להסחף עם כל יום,
לקחת כל יום ביומו.
אני מוצא את עצמי במצב הזה שוב וזו לא פעם ראשונה או שנייה
בחיי שאני שורד ככה.
מצד אחד הדיכאון מחלחל טיפין טיפין.
השיגרה מאכלת את הרצון החופשי לצאת ממנה, משאירה אותי חסר
יכולת להתמודד עם אירועים בלתי צפויים שעלולים לקרות לי, מצד
שני שאני חושב על זה, זה שקט שלא יתואר.
זה שקט שאין לו סוף.

ככה או ככה אני מתאר לעצמי שמחר מחרתיים אסתכל על דברים אחרת,
כזה הוא אני. אני יוצא מהמעגל שבו אני חי ומצליח להסתכל על כך
מהצד מחוץ לקופסה הזו. ואז אני מוצא את עצמי כותב על כך, שהכל
ישתנה חזרה ואני אדבר אל עצמי ואומר "מה לעזאזל כתבת את זה, זה
בכלל לא ככה" אדע שחזרתי לקופסה שהרצון החופשי לצאת מעצמי,
נשבר שנית וחזרתי לתוך המעגל שלי.
רבים מנסים שנים לצאת מהמעגל שלהם, ואני יכול לומר שזו לא הארה
רוחנית וגם לא הארה בכלל להצליח ולהסתכל על עצמי מבחוץ. זה
אפילו אראה לי שלחתור לשם זה חסר תועלת, זה דיכא את הרצון
למצוא את הדרך, אלא רק הוסיף לכך שעליי להסחף עם הזרם.

אני תמיד כותב על שני צדדים אני תמיד מנתח את הכל מכל צדדיו עד
לכך שמה שדיברתי עליו מאבד מהמשמעות והערך האמיתי שלו.
הצלחתי לצאת החוצה, הצלחתי להגיע לבודהה שהצליח להתעלם
מרצונותיו ולהסתכל על עצמו בפשטות. אני מצאתי את עצמי במצב
הזה.
הנה אני, מסתכל על עצמי מבחוץ, רואה את עצמי ללא רצונות ללא
הארות ללא ציפיות ללא כלום. רק מודעות שהיא אני, מרחפת בחלל של
אנשים, בחלל של העולם על כל פניו.
אולי איפשהו זוהי כן הארה, הדברים נראים מכאן אחרת, המשמעות
שיש לדברים בדרך כלל כרגע חסרת משמעות לחלוטין, אין לכלום
משמעות. לא לחברה לא לחיים, לא לצבא, לא לאחים, לא לאמא ובטח
שלא לעצמי. הכל חסר משמעות. שקט.

אני מביט על אנשים ועל המעשים שלהם, על דרכי מחשבה שלהם, מופלא
שאני יכול לדעת תהליכי מחשבה של אנשים שאני מכיר. לדוגמא ישנו
אחד חבר טוב, שהוא מאמין שעליו להיות לבד, הוא עסוק כל היום
באיך הוא נראה, בפוזה, ברעש שהוא משאיר אחריו שהוא נכנס לחדר,
בדיבורים עליו. אבל הוא לבד, הוא עצוב וסגור, הוא מאמין שהוא
"זאב בודד" אני מתקשה להבין האם זה משהו אצילי מצידו לומר,
כאילו האם הוא מאמין שהוא צריך להיות לבד כדי שיגידו וואוו הוא
זאב בודד. או שהוא פשוט עדיין עסוק בלשבור את הנורמה שכולם
הולכים בה.
ומפה זה נראה חסר משמעות, איך אנשים מסתכלים עליי לא מעניין
אותי, מעולם לא עניין. בטח שלהיות אציל כלפי אחרים זה אידיוטי,
מה איכפת לי מה אנשים יגידו עליי אחרי כן, אם הייתי מישהו טוב,
רע.
או מכוער.

המשמעות שאנו נותנים לדברים היא לא לפי סדר ההעדיפויות שלנו,
אני חושב שאף פעם לא נוכל לסדר את זה. אנו נותנים לפעמים
לדברים חסרי משמעות את המשמעות הכי גדולה בחיים שלנו.
כגון: חברה לשעבר.
מישהי שלא איתנו, מישהי שיצאה מחיינו, אנו נותנים לה את
המשמעות הכי גדולה. למה?
אולי כי המוח שלנו אוהב לשחק, המוח שלנו אוהב להשלים את הכל
לפי האגו החסר יכולת שלנו.

חוסר היכולת שלנו להתמודד עם עצמנו, לשלוט על עצמנו מבחיל. אנו
מתעסקים בדברים הכי שוליים, לפי איזה נורמה חברתית, רק בגלל
שאנו לא מסוגלים לצאת מהראייה המטופשת והאנוכית שלנו, אנשים
פשוט מגעילים אותי.

אני הייתי כזה, אנוכי מסריח. לא מסוגל לשבור את המעגל, יצאתי
מן המעגל, הסתכלתי מבחוץ בהתעלם מהאגו והרצונות שלי, לפעמים
אני נורא מתחרט על כך שהשגתי את זה. לפעמים הייתי מעדיף לחיות
בתוך האשליה הזו של הנורמה שאני חי בה.

האמנם המסע הוא תמיד קשה מנשוא, לפעמים אנו רוצים למות מחוסר
אונים, אל מול מה שנקרה מולנו.
אבל הגעתי למסקנה הסופית שבסופו של דבר נמות לבד בלי קשר לאף
אחד. "טוב האדם לבדו" אנו הם אלה שקבענו שאנו יצורים חברתיים,
אנו לא. אנו קבענו שאנחנו כן, אבל בעצם האדם נועד להיות לבד,
הוא נולד לבד, והוא מת לבד. זוהי מהות חיינו, אין מטרה גדולה
ונעלה לשמה אנו פה. אנחנו כאן כי אנחנו כאן פשוט ככה. ושנמות
לא ישאר מאיתנו זכר, המודעות שלנו תכבה לנצח, אין כלום מעבר.
פשוט נעלם.
אם תחשבו לרגע מה יקרה שלא יהיה אני יותר, אתם תיראו שלא יעלה
לכם כלום כי המוח לא מסוגל לעכל מחשבה שהוא מת או שאנו לא
נתקיים. המוח לא מסוגל לתפוס את זה, כי זה התכנות שלו, לא
לחשוב על שמדה עצמית או על המצב בו הוא לא קיים, לכן בראנו את
אלוהים, את הדת, את החיים שאחרי. אין חיים שאחרי אין כלום
מעבר, המוח פשוט לא מסוגל לתפוס את הסוף לכן הוא יוצר המשך.

אם תכניס גורילה לחדר שבו יש בלוק ציור ועט, ותצייר חצי עיגול,
הגורילה תשלים את החצי עיגול , למעגל שלם. כי אין מה לעשות המח
שלנו נוטה להשלים דברים או לעולם לא משאיר דברים פתוחים, אם
פתחנו משהו ולא סיימנו ביום יום. כמו מעשים מחשבות וכדומה המוח
ישלים לנו את זה בחלומות בלילה, אדם שלא חולם הוא אדם שלם עם
מעשיו עם דבריו עם חייו.

לכן יצרנו את החיים שאחרי החיים שנוכל להשלים לנו את המחשבה
שיש סוף להכל. שנוכל לחיות בשקט את כל חיינו ושנגיע לסוף , כבר
לא נדע כלום נכבה וזהו. אני איני יודע מה יש אחרי, המוח שלי
כמו של כולם אינו מסוגל לתפוס שיש לו סוף.
מרחב המודעות שלנו או כמו מרחב החלל, הוא מתרחב תמיד, ולא יודע
גבולות. תהליכי המחשבה של כל אחד מאיתנו הוא ייחודי לעצמו, לכן
לעולם לא נדע מה יהיה.

אנחנו יצרנו את הגורל של עצמנו, אנחנו יצרנו את הכל. אך האדם
אינו מוכן לקחת אחריות על מעשיו תמיד יטיל את זה על מישהו אחר,
או על גורם חיצוני .
"הם" "אלוהים" "ישו" "בודהה" וכל היוצא מכך.

אני חושב על מה יגיבו לי לקטע הזה, אני רואה כבר את המנגנונים
של המוח שלהם, אומרים לי כך וכך וכך. איך יהיו וויכוחים לגבי
האחרי.
למעשה המוח שלכם כל כך משורש עמוק בנורמה שלעולם לא תוכלו לקבל
את דבריי, כי זה מנפץ לכם את כל מה שידעתם עד היום על החיים,
על האלוהים ועל הכל. האמנם זוהי רק דרך שאני רואה בה דברים אך
בדרך ההיגיון , זה ההגיוני ולא האלוהים.
או הדת, או כל השאר.

אני לא חושב שמצאתי סיום לקטע הזה לכן אסיים אותו כאן.