רשימת דמויות:

"האישה" - כבת 40+
"האיש" - מוכר בחנות דיסקים, כבן 35.
"הקפטן" - ילד בן 10
"המלח" - אחיו הקטן, בן ה-8.
הבעל של "האישה", שבוגד בה.
המאהבת של הבעל
האישה מהטלפון, שדיברה אתו ממלון-הדירות.
קריין הרדיו
האורח באולפן - חנוך.

סצינה 1:
אישה נוהגת במכונית. שעות אחר-הצהריים. היא לובשת חולצה קצרה
ומכנסיים ארוכות, נראית כבת 40+.
שומעת רדיו, שיר שמח מתנגן. היא נראית מחויכת, רגועה.
השיר נגמר, הקריין ברדיו מתחיל לדבר.
קריין: "עכשיו נמצא איתי באולפן חזאינו חנוך אייזנבאום. חנוך,
מה אתה אומר, עד מתי הקיץ הזה יימשך?"
חנוך: "אתה יודע שהקיץ נגמר הרי..."  (בשלב זה מתחילה האישה
להחנות את המכונית)
קריין: "כן, אבל, אתה יודע, היובש הזה ממשיך, ועדיין חם..."
חנוך: "חיים, זה היה אכן קיץ קשה, אבל בשלב מסוים גם החורף
יתחיל. אני..."
האישה מכבה את הרדיו, יוצאת מהמכונית, וסוגרת את הדלת.
היא עולה במדרגות, מגיעה לקומה הנכונה, מוציאה את המפתח,
ופותחת את הדלת.

סצינה 2:
תמונה מבחוץ של בית רעפים מצופה-עץ. המצלמה נכנסת פנימה. ילדים
משחקים בתוך הבית, שנראה נעים, בעל צבעים חמים. ילד (שיקרא
להלן 'קפטן') עם כובע ירוק מוטה-לצד, מסתכל מהחלון. השמיים כבר
מתחילים לקבל גוון כהה.
הילד השני ('מלח') עם כובע של מלח על הראש, יושב ליד 'אוניה'
עשויה סדינים מתוחים וכריות.
קפטן (בטון דרמטי): "אני לא חושב שאנחנו מתקרבים."
מלח (בתמימות): "לאן?"
קפטן (עדיין דרמטי): "לשום מקום. הכל עוד יבש. נראה שנצטרך
להישאר עוד יום על הספינה." (מסתובב לאחור בזמן הדיבור).
המצלמה לכיוון השמיים מבעד לחלון, מתמקדת בקובץ עננים מרוחק.
המצלמה יורדת, אך הפעם למקום אחר-אל הרחוב, מתחת לאותם שמיים.

סצינה 3
המצלמה מראה צילום מבחוץ של חנות ושל שלט החנות-  "תקליטים זה
אנחנו" ובשוט הבא היא כבר בפנים.
גבר, נראה בסביבות גיל 35, לובש חולצה לבנה, זיפים - עומד
ומסדר תקליטים ודיסקים במקום. ברקע, שיר ישן ונוגה.  צלצול
טלפון.
האיש:  "תקליטים זה אנחנו, שלום."
אשה (בקול צפצפני ומעצבן): "שלום, אני מדברת ממלון הדירות
'טיילת'. אתה לא שילמת לנו את דמי השכירות  החודשיים ו... אני
מבקשת שתבוא לשלם, ותפנה את החדר שלך."
הגבר: "רגע... אה..." צליל ניתוק נשמע מן הקו השני.
המצלמה מתמקדת בפרצופו של הגבר, שנראה עצוב אך משלים עם המצב.

סצינה 4
האישה נכנסת לדירה. חושך. היא שמה את התיק על השולחן, מסדרת את
הז'קט על דופן הכסא. לפתע היא שמה לב לאנחות שנשמעות מהבית.
היא מתקרבת בחשדנות אל חדר השינה, ורואה את בעלה (מבינים שזה
הוא מבלי שנאמר כך), יחד עם אישה אחרת, במיטה, עושים 'אהבה',
ומשמיעים קולות מתאימים.
היא מביטה בהם בהלם מהול בעצב, במשך כעשר שניות, בזמן שהם
ממשיכים מבלי לשים לב לנוכחותה.
היא חוזרת אל הסלון, לוקחת את התיק ואת הג'קט, ובאיטיות יוצאת
מהבית.
היא טורקת את הדלת בחוזקה. "בום!"

סצינה 5
רעש טריקת הדלת מתחבר עם רעש של רעם גדול. המקום: סלון הבית,
הילדים ליד החלון.
'מלח': "שמעת את זה?"
הקפטן מסתכל מהחלון בשמחה והערצה, אל עבר השמיים, ופותח אותו.
יורד גשם.
קפטן: "סוף סוף."
'מלח' מתקרב לחלון, ומוציא ממנו יד, בהתלהבות: "וואו! גשם!",
הוא מסתכל על הטיפות שעל כף ידו.
הקפטן: (בחיוך) "אתה יודע מה זה אומר, נכון?"

סצינה 6:
האיש עומד מתחת לעמודים של בניין, עם מזוודה לידו ותיק על הגב.
יורד גשם, ורואים עליו שהוא רטוב. רעש של רעמים ברקע, והוא
עומד לו כך. לידו עוברת במכונית האישה (זו שתפסה את בעלה עם
אחר).
היא עוברת, מסתכלת עליו לשניה וחוזרת להביט קדימה. האיש מתחיל
ללכת ברחוב. הוא הולך ומסתכל לשמיים, עד שהוא רואה את אותה
האישה, יושבת במכונית (חונה, לא נוסעת). ובוכה.
הוא, כולו רטוב, נראה שמרגיש קצת לא בנוח להמשיך ללכת.
הוא מנסה לומר משהו, אבל עוצר את עצמו ברגע האחרון.
הוא מתיישב מולה, על חומה נמוכה של חצר בניין. הוא לא מסתכל
עליה.
היא שמה לב לנוכחותו, מוחה את דמעותיה, מסתכלת עליו לרגע, ואז
מסתכלת לרצפה. הגשם מתחזק. עוד רעם.
הוא לוקח את דבריו ומתחיל ללכת.
האשה, (בטון מלאכותי): "אתה יכול להיכנס".
הוא מסתכל עליה במבט שואל.
האשה: "כן, אתה יכול."
האיש מחייך מעט, נכנס מהצד השני ומתיישב על ידה.
הוא שותק, ולאחר כמה שניות...
האיש: "אז מה קרה לך?"
האישה: "אני...אני...לא משנה. אז מה אתה אומר?"
האיש:  (צוחק) "על מה?"
האישה: "על הגשם. על הברקים. על ה...בדידות." זולגות לה דמעות
מהעיניים.
הוא מוציא טישו מהכיס ומנגב לה את הדמעות.
האיש: "את...יש לך לאן ללכת?"  
האישה: "ולך?"
האיש: "לא ממש. אבל יש מקום אחד, אם את רוצה..."
המצלמה מתרחקת. האוטו מתחיל לנסוע. הרדיו מתחיל לפעול.
קריין הרדיו (בשמחה גדולה): "כן, זה... פשוט לא ייאמן. בדיוק
באמצע השיחה שלנו התחיל לרדת גשם. חנוך, האם זו תחילתו של
החורף?"

המצלמה עוברת למטבח הבית שבו הילדים משחקים, שנמצא, מסתבר, ממש
במקום שבו עוברת המכונית עם הגבר והאישה.
גם שם הרדיו משדר על אותה תחנה.
קריין: "כן, חיים, אני חושב שזו התחלה של עונה חדשה. אין ספק
שהימים הקרובים יהיו גם הם סוערים..."
קולו של הרדיו הולך ונחלש והמצלמה מתקרבת אל הילדים.
היא מצלמת אותם מהראש ומעלה. הם יושבים על אדן החלון.
קפטן (בחיוך): "תראה, אני חושב שאפשר כבר לראות משהו. הנה
אנשים. (באותו הזמן עוברת המכונית מול ביתם). מחר, מחר, אנחנו
כבר נגיע לשם. לדעתי נוכל לבלות שם את כל החורף."
מלח: "מצוין. אז...אולי כדאי שניכנס לבטן הספינה? מאד קר פה."
הקפטן שותק ומחייך.
מלח: "אני נכנס"
קפטן, (לעצמו בשקט): "אתה לא יודע, את הגשם הראשון תמיד חייבים
להרגיש באמת..."
המצלמה מתרחקת ממנו קצת.
המצלמה מתמקדת בגשם.

סצינה 7:
הצילום הופך להיות מבעד לחלון אחר, ונכנס אל תוך החנות של
האיש. האיש עומד ומוזג תה.
האיש: "התה שלך..."
האישה: "אה, תודה..."
האיש שם תקליט בפטיפון. שיר ישן ונוגה מתחיל להישמע באוויר.
"why does my heart keep on beating? why are these eyes of
mine cry?...don't they know, it's the end of the world,
cause you don't love me anymore"
האישה על הספה.
האיש: "שנרקוד?"
האישה: "אני עייפה, אולי מחר..."
הוא לוקח שמיכה ושם עליה.
האיש: "לילה טוב".
האשה כבר נרדמה.
המצלמה נודדת החוצה.
השיר ממשיך להתנגן, המצלמה יוצאת החוצה. גשם חזק. תמונת-על של
הרחוב. הילד "הקפטן" עדיין יושב על אדן החלון, רואים את צלילתו
מרחוק.  השיר נגמר.