אתמול היה יום קר. "תלבש סוודר", אמרה לי הכבשה שעמדה מולי
ברחוב, "יהיה קר".
עליתי למעלה ולבשתי את סוודר הצמר היפה שקניתי בחופש שעבר.
ירדתי למטה.
נכנסתי לאוטו ונהגתי לשדה התעופה. בערך בצומת גהה הבחנתי בשועל
קטן שישב בכסא שלידי.
"היית צריך לקחת עוד גרביים", הוא אמר והצביע על נעלי העור
האיטלקיות שלי. צודק.
הגעתי לבן גוריון וגיליתי להפתעתי שהפעם הקדמתי. כאב הראש של
הבוקר החל להתעצם. פשפשתי בתא הקטן של המזוודה והוצאתי את
האספירין. קוף קטן וחמוד שישב לידי על הספסלים הלא נוחים של
הלובי הזכיר לי ששכחתי לקחת כוסות פלסטיק בשביל המים והכדורים.
ידעתי שהוא צודק אבל לקחתי את הכדור ככה. קצת כאב בגרון. ככה
זה מוצרים רפואיים, אם לא מנסים את זה קודם על חיות, הגרון שלך
נפגע בסוף. חצי שעה לפני העלייה למטוס הספקתי לחטוף משהו
ב"טסים", המסעדה הנחמדה שליד הדיוטי פרי. ההמבורגר היה חסר טעם
בצורה דוחה ממש ונראה היה כאילו הוא נשאר מאתמול בבוקר. הפרה
שישבה בשולחן שלידי הסתכלה עליי במבט בוחן ומשראתה שאני לא
נוגע בקציצה היא אכלה אותה בעצמה. "חזירים", היא מלמלה, "שכחו
להוסיף מלח", והתרנגולת שישבה בספסלים שלאורך המעבר הסכימה
איתה בזמן שגנבה את שאריות החביתה שלי. כשכבר עליתי למטוס
גיליתי שיושבים במקום שלי. התיישבתי בשורה האמצעית והלא-נוחה.
העגל שהטיס את המטוס הזהיר את הנוסעים מפני סכנות ההתרסקות
והייתה קצת הרגשה של חוסר- ודאות באוויר. הארנבות שהגישו לנו
את ארוחת הבוקר בכלל לא הרגישו את הזעזוע שעבר על המטוס מעל
חופי אטלנטיק סיטי. בזמן ההתרסקות הספקתי לשמוע צחקוק קטן של
ציפור שפרצופי מזרה - האימה שמבעד לחלון שיעשע אותה מאד. כשכבר
שכבתי על החוף בין שברי המטוס, מפרפר למוות, עוד שמעתי אותה:
"זה באמת חבל מה שעושים להם...".
אחר כך הם התחילו לחוג סביבי באוויר, וכמה שעות אחר-כך, בזמן
שהייתה עסוקה יחד עם כל להקתה באכילת בשר הירך שלי, המשיכה:
"אבל זה עדיין טעים לאללה, ממש וול-דאן בגלל השריפה והכל.
תעבירו את המלח".