אני רוצה אותו, יש לו חברה. הוא לא אוהב אותה. נוח לו.
אני רוצה אותו, הוא רוצה אותי, בתור ידידה.

אני רואה בו מאהב אופטימלי, הוא רואה בי את עצמו.
אני רואה בו אפשרות לאהבה, הוא רואה בי סתם ידידה הכי טובה.

אני נוגעת בו ורועדת, הוא מסמיק.
אני חולמת עליו מבעד לעפעפיים פתוחים.

פנטסיות וסיוטים מתערבבים אלו באלו ליצירת מציאות,
בה אין בינינו ולו כלום, אף לא קשר.





אני מחפשת את המבט שלו ומוצאת עיניים כחולות, עמוקות. מאבק
איתנים מתרחש בינינו ואף אחד אינו מנצח. כוח הטבע החזק מכולם
מוצא אותנו ברגע חלש של חוסר תשומת לב ומנסה לקחת שליטה עלינו
או ליתר דיוק על גופותינו, שלא מתנגדים, רק נשמותינו במרכז
עוצרות אותנו מלכת הלאה והכנע. אנחנו לוקחים נשימה עמוקה
ומנסים להיפרד, אך דבק לא נראה ולא קיים מחזיק אותנו צמודים.
חזקים. מאוחדים. אהבה שאף פעם לא היתה מנסה לפרוח, קומלת
במהירות. לעולם לא יהיה בינינו עוד דבר פרט לאותו הרגע בו
אבדנו ברצון להיות לאחד ועצרנו.


חיוך על הפנים מסתיר מחשבות של חוסר אונים. אי הרצון למרחק,
הרצון למגע. ההגיון הארור. אם לורד היה שם אחר אולי לא היה בעל
ריח כלל וכלל... אם הסיטואציה היתה שונה יתכן ולא היינו אף
מכירים, ואפילו אם מכירים, לא היינו במצב הזה, לא מרגישים ככה.
התחושה הראשונית לא היתה קיימת. אני אוהבת את שאני שונאת. את
האהבה.