"זה רק פצע שיטחי," אמרתי לה, "זה באמת כלום, תראי." הזדקפתי
כמה שיכולתי, עשיתי את עצמי גבוה, כדי שלא תפחד, זה לא שינה,
ממילא הייתי גבוה, לא הייתי צריך להזדקף, זה כאב. היא הביטה בי
במבט מבועת. "אל תדאגי, נלך אליי הביתה ומשם נזעיק עזרה, זה
מאתיים מטר מכאן..."
היה נורא מאוחר והייתי עייף וכואב, היא נתנה לי להשען על
כתפיה, היא הייתה חזקה, רקדנית מצויינת, עם כתפיים רחבות, כמה
אהבתי אותה. הלכנו, לאט, יכולנו ללכת יותר מהר, אבל היא הבינה
שאני פצוע קשה, ראיתי דמעות בעיניה.
הגענו אליי, הרגשתי עייף וכאב לי. היא התכוונה לפתוח את הדלת
ואז נגמרתי...

הדבר הבא שאני זוכר, זה לבן, לבן גדול, פרצוף מטושטש, ואז הוא
נהיה ברור מאד, מישהו שם לי את המשקפיים, הוא חייך, חיוך גדול
ומלא שיניים צהובות, נזקי עישון. הוא אמר לי, כנראה חשב
ששכחתי.
איך אפשר לשכוח?! כאב אדיר, חד וחודר, סכין שננעצת בבשר החי,
הוא הצביע למטה, הראה לי את התחבושת ספוגת הדם.
שאלתי איפה היא, הוא אמר שהיא הגיעה יחד איתי באמבולנס, אמר
שאחרי שראתה אותי נופל, דפקה על הדלת והתמוטטה גם היא.
היא לא באה לבקר אותי, רק התקשרה להורים שלי להגיד להם שימסרו
לי שהיא לא יכולה לראות אותי ככה, זה העציב אותי...

שבוע אחר כך, חזרתי לבית ספר, עדיין כאב לי, אז צלעתי, לא
שהסכין פגעה לי ברגל, פשוט זה פגע לי במותן, מעל הרגל, דבר
שהקשה עליי ללכת...
הגעתי בערך עד עשרים מטר מהכיתה, עמדתי על הדשא, נשמתי עמוק
ואז שמעתי קול מוכר. היא רצה אליי, דוחפת אנשים, אבל לא חזק
מידי, היא קפצה עליי והפילה אותי, כאב לי, ממש כאב לי, אבל
אפילו לא עוותתי את פני, היא חיבקה אותי על הרצפה, ואז התכופפה
אליי ולחשה לי "אני אוהבת אותך" ונשקה לי על הפה, אחר, נשכבה
לידי וחייכה אליי, כבר לא כאב לי, וצחקתי קלות.