היה זימזום קטן ומעצבן שהציק לו באוזן והקיץ אותו מתוך השינה
המוזרה הזו.

בזזזזזזזז... בזזזזזזז... הוא פתח את עיניו ואז סגר אותן
במהירות. האור מהפלורוסנט שהיה תלוי על התיקרה היה כ"כ חזק
ומסנוור שפשוט לא ניתן היה להביט לכיוונו. הוא ניסה לסובב את
גופו לצד ואז גילה שהוא בעצם קשור למיטה צרה ברגליו וידיו. שוב
ניסה לפתוח את העיניים, אך שוב האור היכה ללא רחמים. "כיצד זה
יתכן? זה רק פלורוסנט! ומה קורה פה? אני קשור? מי קשר אותי? זה
מתיחה או משהוא כזה?" המחשבות החלו לרוץ בראשו ורק גרמו לכאב
ראש שהיה לו מקודם להתגבר. "פוטו... פוטומני... פוטולוגי...
פוטופוביה! כן זהו! איפה שמעתי על זה? אההה כן, בערוץ דיסקברי,
סיפרו שם על איזה קטע שלבנאדם יש רגישות עצומה בעיקבות
איזושהיא טראומה פיזית או נפשית ואז קשה לסבול אפילו אור חלוש,
או משהוא כזה, אולי זה מה שיש לי עכשיו? אבל למה? אני לא זוכר
כלום למען האמת. איזה יום היום בכלל? מה השעה? אני אמור לעבוד
לא?" שוב המחשבות קדחו לו בראש. הוא שקע בתוכן ואיבד לכמה
רגעים עניין בזימזום הטורדני והפלורוסנט האימתני. רק לפתע
פתאום הוא עשה את ההקשר בין שניהם. הזימזום הטורדני הזה שייך
לפלורוסנט. הוא מכיר את הקטע הזה, כשאתה יושב ממש בשקט בשקט
ומתרכז רק בצלילים שסביבך, אתה קולט לפתע כל מיני רעשים
מונוטונים שבד"כ אתה לא שם לב אליהם. רעש של טלוויזה דולקת
אפילו שאין לה קול, הרעש של המזגן, השעון קיר, הפלורוסנט...
הוא פתח את פיו וניסה להגיד משהו, אבל היתה לו הרגשה כאילו
העבירו את מדבר סהרה לתוך הפה שלו. יבש, סדוק, כואב, צחיח.
הלחץ התחיל לחדור אל תוך נישמתו. הרצון להיות חופשי טבוע באדם
כ"כ חזק אבל כמעט ולא בא לידי ביטוי בעולם המודרני. אנחנו לרוב
חופשיים לעשות כמעט כל מה שעולה על רוחנו הרי, מתי באה לידי
ביטוי ההרגשה הזו של הרצון להשתחרר? לברוח? להימלט? עכשיו היא
הופיעה אצלו. הוא ניסה להניע את גופו למרות שידע שהוא קשור
בצורה מוזרה למיטה המוזרה בחדר המוזר עם הפלורוסנט המעצבן הזה.
הוא גילה שהנסיונות להשתחרר רק גוזלים ממנו את המעט אנרגיה שיש
לו. עוד ניסיון לפתוח את העיניים. הפעם הוא הסיט את ראשו לצד
שמאל, לא להיות עם הפנים ישירות מול האור. הנה זה מגיע, לפתוח
את העיניים. לאט. ממש לאט. הוא רואה עכשיו חדר. מיטה בודדת עם
מעקה ברזל לבן סביבה. דלת בצבע טורקיז בצד הרחוק של החדר. לא
היה לו עדיין מושג היכן הוא נמצא, מי אחראי לזה, למה הוא מרגיש
כ"כ רע והכי גרוע - למה הוא לא זוכר כלום? הוא אימץ את גרונו
והוציא צעקה חלושה:" מישהוא פה?" דממה. עוד ניסיון אחד: "הלו?
מה זה? יש פה מישהו?". קול צעדים עמום התקרב לעבר הדלת. הוא
הבחין כעת שיש לדלת חלון קטן בחלקה העליון. הוא התרכז באותו
חלון למרות אותה "פוטופוביה" שהציקה לו בעיניים. הצעדים התגברו
במעט ואז הוא ראה פנים לא מוכרות מביטות בו מעבר לחלון הקטן.
פנים משונות. פנים של גבר, או יותר נכון נער שהביט בו במבט
שהיה בחלקו מופתע ובחלקו מלא בצער. "היי, הלו, מי אתה? מה זה
פה? בוא תשחרר אותי מכאן!". הנער שינה את הבעת פניו בין רגע
להבעה מלאת פחד ונעלם מהחלון. ואז שוב צעדים. הפעם הם נשמעו לו
יותר בטוחים והחלטיים. שוב פנים לא מוכרות בחלון אבל הפעם של
אדם יותר מבוגר, צליל של שיקשוק צרור מפתחות, ידית נפתחת
ואז... (המשך יבוא)