זה בעבע שם, קצת מתחת לפני השטח. חום קטן ומעיק כזה שבמאמץ קל
היה ניתן להתעלם ממנו לחלוטין ובכל זאת לדעת שהוא שם. הנסיעה
בלילה הרגיעה זאת. נסיעה ארוכה - למטרה נעלה. למטרה היחידה
והמרכזית. מטרה שבחלוף השנים שרדה הכל. תחושות באו והלכו,
אירועים חזרו ונישנו, צרכים צצו ועלו - וזאת נשארה. כולם היו
קטנים עליה. ולמעשה בכל שנה מטרה זאת התעצמה יותר ויותר - מכלה
צרכים אחרים מעוותת תשוקות אחרות, מתרכזת וגדלה - עד שכמעת לא
נותר דבר זולתה. סרטן נפשי קטן.

"אולי הפעם?" הוא מלמל לעצמו בעוד פסי ההפרדה המקווקוים עטים
עליו מתוך העלטה ומאיימים להכות בו. הוא הגביר למהירות טיפה
בלתי אחראית -  קצת בשאננות. "אלוהים יסלח לי" הוא חשב. הרי
הוא לא יכול לכעוס באמת על אדם שממהר לקראת החשוב מכל. גאווה
טיפשית עלתה בו. "כולם מיהרו ושקרו לעצמם - ואני חיכיתי". "לא
התפשרתי!" "לא רימיתי את עצמי!" "אני מחכה לאחת וליחידה - ואני
מוכן לחצות אוקיינוסים בשביל זה". "מוכן לנדוד ארצות, להרוג
דרקונים ולגור על הירח". "והנה, אני עושה את זה עכשיו". ה-100
ק"מ שעבר בנסיעה - חייכו בביישנות והכירו לו תודה על ההשוואה
למאמצים כו נעלים...

עם הגאווה באה החרדה: "מה אני מתלהב?" "בסך הכל בחורה שלא
ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי..." "דמות מיטית שאני יודע עליה רק
דרך חבר, ויכול מאוד להיות שעדיף שתישאר במיסטיקה כי המציאות
לפעמים, קשה לאין שעור."

החרדה באה כמובן, כהכנה לאכזבה. מספר ה: "אולי הפעם" הנכזבים,
גדלו כל שנה בצורה  אקספוננציאלית. כל פעם כאב קצת יותר, ייאש
קצת יותר, התיש ועייף.

היו גאונים שמצאו דרך לעקוף את האכזבה: "אם לא תחפש את האהבה -
אז היא תבוא" הם אמרו בביטחון של אנשים שהם חברים של אלוהים.
"אם לא הייתה לי רגל - אז לא הייתה כואבת לי הברך" הוא חשב
במרירות. "יש לי רגל !!! - ואין דבר שאני יכול לעשות בנדון."
"כאילו יש לי החלטה בנושא..."

"איזה פחדנים" , "איזה גאונים"  , "איזה מסכנים". לקנא? לרחם?
הוא לא ידע...

הדרך נמשכה ופנטזיות החלו להבליח: אולי תהיה מושלמת , ואולי
המפגש ביניהם יהיה מדהים והכימיה תעשה את עבודתה נאמנה ותסדר
את כל המולקולות במקומם הראוי... והם יהיו חברים שנה, שנתיים -
חמש אפילו. ואולי לעד? ואז יהיה סוף סוף במצב של אותם זוגות
שראה במסיבות. שאוהבים אחד את השני ללא ספקות וסייגים (כך
נדמה). שכבר נמצאים ביחד מאז תחילת קיום האנושות וכנראה ימשיכו
עד אחרית הימים. שברור שכל תכליתם ומטרתם, כשהם מגיעים למסיבה
או מפגש המוני כל שהוא, הוא להראות לצופים המסכנים כמה החיים
יכולים להיות נפלאים וכמה האהבה יכולה להיות מושלמת ואמיתית.
וכל שנותר לצופים האומללים לעשות הוא להזיל ריר של קנאה ולספוג
את האמת הקשה שנזרקת להם בפנים: שהם בגפם.

מחנק הבדידות יכול להיות כואב בצורה מדהימה. ובכל זאת יהיו
כאלה שיגידו לך: "לי יש ולך אין", בין אם זה נכון או לאו.

הוא נזכר בחתונה שהיה בה לפני כמה שבועות. לא ממש הכיר את החתן
או הכלה וגם לא את שאר האורחים. הוא צפה מן הצד. הוא לא היה
שייך. הוא ראה את החתן חותם על הכתובה. הוא ניסה (בפעם
הראשונה) לדמיין מה כתוב שם:


-------------------------------------------------------------------------------------
   בס"ד
כתובה

מסמך משפטי מחייב ורשמי לויתור על הבדידות.

אנו החתומים לעיל מותרים על הבדידות על כל צורותיה ונספחיה.
אנו מצהירים בזאת כי הבדידות לא תהייה מנת חלקינו בשום צורה או
אופן ובנוסף לכל גם אקט החיפוש לא תעסיק אותנו באף אחת משעות
היממה.
אנו מצהירים גם כי מעתה כל עיסוקינו יהיו מוקדשים לפעילויות
שמעבר לחיפוש האהבה:
גידול ילדים, קנית בית ,פיתוח הקרירה וכו...
בקיצור: "עברנו הלאה".

על החתום:


       שקרן כהן                                      ורמאית
לוי


מזל טוב
-----------------------------------------------------------------------------------

הוא מסיים את הנסיעה ומחנה את הרכב. הוא ניצב לפני השניות
הקריטיות של המפגש. ליבו הולם קלות. בעוד זמן קצר האירועים
שהוא יחווה עלולות לשנות את כל גורלו, כל הוויתו, כל הכרתו.
הוא קצת מאס בשניות קריטיות אלו שכן הוא התאכזב מהן פעמים רבות
בעבר. "אל תצפה" הוא מלמל לעצמו. הוא ידע שזה לא יעזור ואפילו
זלזל בעצמו קצת, על הניסיון. הצפייה היא עצם הווייתו  והוא
לעולם לא יוכל לעקור את זה מעצמו. "אולי הפעם?" , "אולי הפעם?"
, "אולי הפעם?" הוא חייב אהבה. קשה לו לנשום, להתנייד, להתקיים
כבר בלי זה. הוא עייף מהחיפוש. נמאס לו מהחיפוש. הוא שונא את
החיפוש. הבדידות שומטת את כתפיו הרבה יותר מהגרביטציה. שתבוא
כבר! למה היא מחכה? אני מוכן. כבר כל חיי אני מוכן.

היא מתקרבת למכונית. הצללית שלה נעשית ברורה יותר והופכת
למתאר. המתאר הופך לו לצורה והצורה לבן אדם. היא אכן יפה מאד -
והוא נושם לרווחה. אמנם הוקל לו - אבל הוא נזכר בשנאתו התהומית
לנכות הויזואלית שיש בו. אם רק הייתי עיור - כבר היו לי 1000
אהבות ולא הייתי נאלץ לדרוש דרישות שלא אני החלטתי עליהם ושעוד
100 שנה ולפני 100 שנה היו ויהיו שונות בתכלית. שמתייחסות
לעטיפה המתכלה שמקבל כל אדם בלידתו ואין לה משמעות כלל וכלל,
ובכל זאת מקנה כוח עליון לאנשים מסוימים שהם כתוצאה
מסכנים/מאושרים.

עתה שהוקל לו הצורך הויזואלי הנאלח, הפנטזיה באה בקלות יותר
וצריך להתאמץ פחות בשביל לדמיין את האוטופיה. כל כך קל לדמיין
את האושר עם ה"אחת" שהוא נתקף בחרדה חדשה - ישר מהניילון. אותו
החום המעיק שהרגיש בתחילת הנסיעה ושהצליח להדוף כל כך ביעילות
התפרץ לו שוב. אולי החיפוש אחרי האהבה לא נעשה למטרת מציאת
האהבה?

מחשבה זאת ערערה אותו לחלוטין.

תמיד היה ברור לו שבסוף התהליך הוא ימצא אהבה והאושר יבוא
אחריו. וכל צרותיו ומכאוביו ייעלמו. כל קושי וחוסר יכולת
באישיותו יימחו כלא היו. הצלחות יבואו בסריות של 1000 וכל דבר
יהיה קל ופשוט וברור. הקץ יבוא על צדו האחד של המטבע ויתכן מאד
שעוצמת החוויה תגרום לכל צבאות העולם לפרוק את נשקם ויוכרז
שלום כלל עולמי. האנשות תצעד בבטחה לעבר האנושיות והאושר יהיה
מנת חלקו הבסיסית של כל אדם באשר הוא.

משיח האהבה מחכה.

מחשבה אחת חפוזה לקחה את כל זה ממנו. הוא הבין שבעצם מחשבה זו
הייתה קיימת אצלו מאז ומתמיד.  

לפחות אותו הזמן שקיים אצלו דחף החיפוש. היא בעבעה שם מאחורי
צלע ההר ובמעמקי הר הגעש.

לבת ההכרה קשה מנשוא.

בעל כורחו הוא נאלץ לפתח את המחשבה:

אולי אחרי שיש אהבה (בהנחה שיש כזה דבר באמת) החיפוש לא נפסק.
החיפוש נעשה לשם החיפוש והאהבה זה רק תירוץ טוב. ואולי אותם
אנשים שקיימים באגדות - שיש להם אהבת אמת טהורה , שיש להם 17
ילדים וקילומטרז' של אינסוף שנות אושר- עדיין מחפשים. הם ממש
לא רוצים אבל יתכן שזה צורך בסיסי שאין לו שום קשר למטרת
החיפוש. בדומה לתיאבון ושובע שרודפים האחד את השיני במעגל אין
סופי של צורך וסיפוק.

---

היא נכנסת למכונית והם יוצאים לדרכם. הוא קצת רועד ממחשבותיו
הקודמות ותוהה אם יוכל בכלל לתפקד שהוא נושא על כתפיו כזה עול
פוטנציאלי. הם מבלים וצוחקים ולומדים. והוא שם לב שאט אט
מתעורר אצלו אויבו הגדול ביותר של חרדת אי הודאות - זהו גרעיני
ההתאהבות. אותו הרגש שמבוסס כמעט כל כולו על אשליה והבטחה. שני
אויבים אלו הם מתמודדים רבי עוצמה ואני סקרן לדעת מי ינצח
במשחק...