טיפות קטנות.
כאלה שהווישרים מעלימים בלי להתאמץ.
מזג אויר חם מדי - קר מדי.
מחכה לצליל הזה, שמגיע כל שנה,
שבו לשתי דקות יפות העולם עוצר מלכת.

נוסע בדרך לעבודה.
די פקוק בתוך העיר - נסיעה אטית.
רואה ריב מתפתח בין שני נהגים.
הם עוצרים בצד.
וולגאריות בשיאה.
מנמיך את הרדיו - זה צריך לקרות ממש עכשיו.
לא רוצה לפספס.
התנועה זוחלת.
הנהגים יוצאים אחד אל השני.
שניהם בפנים מאיימות.
הולך להיות מגע?
נראה שכל אחד רוצה להרוג את השני.
אחד חובש כיפה, השני שרשרת זהב.

נו כבר - מה קורה עם הצליל?

לשמאלי מכונית עם אישה שמנה.
הטיפות על החלון מתמזגות עם דמעותיה שלה.
היא מדברת בדיבורית של הפלאפון.
היא כועסת על נמען מילותיה.
ידה מתנופפת באיום כדרכם של ידיים זועמות.
היא שוכחת שהנמען לא רואה אותה.
ידה השנייה מחזיקה סיגריה.
מדי פעם היא שואפת ממנה בכל כוחה כאילו סיפקה אויר לאדם טובע
.
בין לבין היא צוללת חזרה לכעס.
אי אפשר לשמוע אותה מבעד למסך הרעש של המכוניות, אבל אפשר
לראות שנפשה עומדת להתפזר.
היא כבר צורחת.
מהצד שלי זה נראה כסרט אילם.
מי היא?

סוגר את הרדיו.
כבר היה צריך לבוא הצליל הגואל.

נזכר במסיבת הרווקים של אחד מהח'ברה שלי.
כל החבורה הקרובה שלנו הייתה שם.
לא סבלתי אף אחד מהם.
גם אביו של החתן היה שם וכמה חברים שלו.
החשפנית נכנסת ערומה.
מתיישבת על כל דכפין.
מנענעת את ישבנה על כל מי שחפץ בכך.
גם על האבא וחבריו.
מפסקת, חושפת, מפתה, מתכופפת, פותחת.
כאילו אלוהים ברא אותה למטרה אחת בלבד.
כולם שתויים ומרוצים.
כולם צוהלים בטירוף חושים.
כאילו הם חוזים בדבר הכי שמח שהדמיון מתיר.

בחילה עזה.
רוצה לברוח, לגעת, להרוג, לאנוס, למות.
היא חיה פצועה שלא נותר לה אלא לתמרן את הנכות הגנטית הגברית,
בכדי לשרוד.

מקיא בשירותים.
אלה הם האנשים סביבי.
האם אין לאף אחד מהם ספקות? ולו הקטן ביותר?

חוזר מהשירותים.
רואה אותה מתיישבת על אחד מהח'ברה.
היא חוטפת מכה בפנים.
אומנם בטעות - אבל מכה כואבת.
היא שומרת בפנים.
מחזיקה את הכאב והדמעות חזק, חזק.
את הגוף ייראו לה - אבל לא את הנשמה.
רץ חזרה לשירותים...
שומע לאחר מכן את הבחור שממנו חטפה החשפנית את הזפטה, מלגלג
בקול וצוחק:
"פעם הבאה שתיזהר"...
אם רק היה לי הכוח להרוג - הוא היה הראשון.

רואה את המכוניות בכביש עוצרות.
הנה זה בא.

הנהגים שעמדו ללכת מכות כבר מאחוריי.
דמויות, שקטנות במראה שלי, גדלות בתודעתי.
.
אנשים יוצאים מהמכוניות ועומדים דום.
היללה מתחילה.
קולם של אלפי, אלפי אנשים שזועקים לשמיים.
צליל מתגבר לתו אחד ויחיד.
האם זה דו? לה? אולי פה במול?
הצליל בא מכל מקום, בו זמנית.
אפילו האוטובוס עוצר ויורדים ממנו אנשים.
אני אוהב אותם, אני שונא אותם.
העולם נעצר.
אולי הדבר הטוב האחרון שנותר על פיסת האדמה הזאת.

האם גם הנהגים שרבו עצרו?
אני כבר לא רואה אותם במראה שלי.
נותר לי רק לדמיין...
האם הם הפסיקו לשנייה בכדי להרהר על התנהגותם?
האם הצליל הזה חדר את מעטה הכעס והאלימות הבסיסית וריכך את
ליבם?
אולי, כשהצליל דעך, ונותרו רק רעשיו המחרישים של העיר, אמר
האחד לשני:
"עזוב שטויות, בוא נלך לשתות בירה".
אולי הם חברים טובים מאז.
בבקשה אלוהים, תעשה שכך היה, שכך יהיה.
תעשה שהצליל הזה לא ייפסק.
רגע בחיים שכעס, אלימות, ריב ומלחמה נפסקים.
כל שנותר הוא כאב המתבטא בזעקתם החרישית של אלפי אמהות, אבות,
בנים ובנות, אחים דודים וחברים.
קח זאת מאיתנו לתמיד.
אל תפסיק את מנוחתנו במותו של הצליל.
אל תשדוד ממני את הרגע היפה הזה.
תן לי דקה להרגיש חלק ממשהו אמיתי, תן לי להרגיש חלק ממשהו...

הצליל ממשיך.
אינסוף מחשבות.
חושב על הילדות שלי ועל הבית ספר שלי.
חושב על סרטים בטלוויזיה בשחור לבן.
סרטי שואה, סרטי מלחמה וגבורה.
חושב על מה האחרים חושבים. על מה אני אמור לחשוב.
חושב שאני קטן מכדי להכיל את כל היגון הלא נתפס הזה.
חושב על המשפחות השכולות.
חושב על זה שזה לא בסדר להרגיש לא שייך.
עכשיו זה לא זמן להיות אנוכי...
אין לי זכות לרצות משהו ברגע זה.
ובכל זאת - הם ביחד בכאבם.

הצליל דועך - מהר מדי לטעמי.
כל בכי מסתיים מתישהו.
הדמעות מתייבשות ונשארות רק לחיים מלוחות.
האנשים חוזרים למכוניתם.
גם אני ממשיך בנהיגה.
מריץ בראשי את הפלא שזה עתה חוויתי.
שכל שנה אני חווה.
העולם ממשיך להסתובב על צירו.

חבר מתקשר.
אותו החבר שלכבודו הייתה אז מסיבת הרווקים.
"נולדה לי בת", הוא מבשר באדישות.
גם אשתו זעקה לשמיים.
גם בתו זעקה לשמיים.

מחנה את הרכב.
נכנס למשרד.
רוב היום עובר בחלומות בהקיץ.
לאט, לאט, המחשבות דועכות.
אך בלב נשארת הכמיהה.
הכמיהה לצפירה הבאה.