ישבתי היום , ומשום מה רעדתי. אבל כל זה שטויות. אתם יודעים
איך זה? מין הרגשה של ריק שמתמלא בתוך הבטן. כאילו פרפר מסטול
עושה סיבובים בתוך הקיבה. מין אותה הרגשה כאשר יש רצון עז לעשן
סגריה, ואף על פי כן מתאפקים.
כן, מתאפקים. אבל למה אני מתאפק הפעם?
כלומר, מתאפק לא לעשות מה? אולי אני מתאפק לא לעשות ילד. כן יש
בזה הגיון. הרי ילדים נוטים לחרבן הרבה. יש להם גם בכי שמזכיר
לי עיוות מסוים של אף קטוע. רק דבר אחד הוציא אותי מהריכוז הרב
בו הייתי שקוע.
פתאום נכנסו שתי דמויות. דרך אגב אידיוטים. כבר מלכתחילה הבנתי
שתפקידן בעולם הוא בערך כמו תפקידן של כל מיני להקות פופ
בריטיות בתרבות המודרנית.  
כל זה היה נסלח להם, וראשם לא היה נערף.
"הרי אמרתי לך כבר שאני לא מסוגל לשרוד את הסתיו בלי שאראה עלה
בצבע כהה יותר מירוק נופל מהעץ!" - כל זה פשוט נצרח על ידי אחת
הדמויות.
אני, לטאה ענקית, יסבול את זה? קמתי ונגשתי אליהם.
"הידעת? אני לא מסוגל לשרוד את הסתיו בלי שבחורה שמנה, עם
רגליים שעירות וענקיות, שער מנופח, עם תיק בצבע חום ושמלה
סגולה, תעבור מולי ותפליץ!"
הוא הסתכל עלי תוך כדי זה שהוא מצפה ממני להמשך מסוים. הם
ברחו. בסוף כולם בורחים.
זה ברור מאליו שאין כל חלקיק של תקווה שראשם לא נערף. זה
טריוויאלי.