דוד רוברט היה אז בן 43, גרוש כבר 6 שנים. הוא היה כזה גבר נאה
עם לב טוב, לא הצלחתי להבין איך זה שאין לו מערכת יחסים אחת
נורמלית. גם את אשתו היחידה הוא לא ממש אהב, אני חושבת שהוא
פשוט נבהל כשהבין שהוא באמצע שנות השלושים ורווק כשלאח שלו,
אבא שלי, יש כבר אישה וילדה. אז אפילו כשהיא בגדה בו, אשתו,
הוא לא רצה להיפרד ממנה אבל היא הייתה מאוהבת בגבר החדש שלה
ולא הייתה לו ברירה. אימא תמיד ניסתה לשדך לו חברות שלה אבל
באיזה שהוא שלב כולן התחתנו ולא נשאר מי לשדך לו, וחוץ מזה הוא
בכל מקרה לא החזיק מעמד עם אף אחת יותר מכמה חודשים ולאימא שלי
נמאס כבר לשלוח את החברות שלה לשברון לב ואכזבה בגללו.
ילדים לא היו לו וגם זה היה מאוד מוזר בעיניי. הוא תמיד היה
נורא מסור לי ולאחי, לקח אותנו לשחק בגן, עשה עלינו בייביסיטר
וקנה לנו צעצועים וממתקים. אפילו אבא לא היה כזה, הוא תמיד היה
עסוק במשרד וגם כשהיה בבית הייתה הרגשה שאנחנו מפריעים לו.
כשאבא רצה לקחת את אימא לערב רומנטי לבד, דוד רוברט היה שם
בשבילנו.

זה היה בליל הסדר. אימא בישלה במשך יומיים ארוחת חג דשנה
והזמינה את ההורים שלה שגרו מחוץ לעיר ואת סבתא ג'ניה, אימא של
אבא ודוד רוברט שהייתה אישה זקנה נורא ועצבנית. לקח לה המון
זמן להביא את דוד רוברט לעולם ועוד הרבה שנים להביא את אבא שלי
ככה שבשלב הזה היא כבר הייתה בערך בת 80 ורגזנית בהתאם, ולמרות
זאת הילדים שלה היו מאוד ממושמעים ואני זוכרת את אבא עוזר לה
לעלות במדרגות ומושיב אותה בכורסא על כריות ומכין לה תה עם
כפית סוכר אחת בדיוק.

התחיל להיות כבר מאוחר וכולם רצו לשבת לאכול אבל דוד רוברט
עדיין לא הגיע, הוא תמיד היה מתעכב בבית החולים כי הוא היה מין
וורקוהוליק ונתן את הלב בשביל המטופלים שלו. זה לא מצא חן
בעיני סבתא ג'ניה והיא פקדה על אבא לתת לו צפצוף בביפר.      
"אבל הוא בבית החולים", ניסיתי להגן עליו, אבל סבתא נראתה
חמוצה.
"הלילה ליל הסדר, הוא צריך להיות עם המשפחה שלו ולא עם
ההומלסים שלו בעבודה", פסקה. לא התחשק לי להתווכח איתה ועוד
בערב חג אבל זה הרגיז אותי. היא רצתה שהוא יהיה רופא, אבל כשזה
הפריע לה היא רצתה שיזרוק את העבודה שלו וירוץ אליה.
דוד רוברט לא החזיר צלצול, כמובן, ואח שלי שכבר רצה לסיים את
הסדר ולרוץ לחברה הקטנה שלו נהם מהסלון: "קדימה, בואו נתחיל
בלעדיו", ואני לא האמנתי שהם באמת יתחילו בלעדיו אבל כולם
התיישבו והתחילו לאכול.

דוד רוברט הגיע רק בשעה עשר. הוא דפק בדלת ואני רצתי בהתלהבות
לפתוח אותה וקפצתי עליו, כרכתי סביבו את הרגליים וצעקתי לו
באוזן: "דוד רוברט!!!"
"מותק! מה שלומך?" הוא צחק צחוק רועם ומתגלגל והניף אותי
באוויר. שלא תטעו, לא הייתי ילדה קטנה בכלל, אבל דוד רוברט היה
ממש גבוה וחזק ואפילו בגילי המופלג הוא הצליח להניף אותי וזה
נראה לי הכי טבעי בעולם.
"אולי תפסיקי להתנהג כמו תינוקת?" אבא זעף מהכיסא שלו בראש
השולחן.
"אני רואה שהתחלתם בלעדיי", דוד רוברט ניסה לא להיראות נעלב.
"מה חשבת?" נשפה סבתא ג'ניה, "שנחכה רעבים כל הלילה עד שהוד
מעלתו יתפנה מהעבודה?"
סבא מיקי היה דווקא זה שהגן עליו, "הילד עושה עבודה חשובה, תנו
לו".  הילד,  למרות שהפרש הגילאים בין סבא מיקי לדוד רוברט
היה לא יותר מעשור, הרי אימא שלי נולדה כשסבא וסבתא היו בני
עשרה בלבד. כנראה שככה סבים וסבתות מתקשרים אחד עם השני, לא
יודעת.
"אז מה, בני", דוד רוברט פנה אל אחי בחביבות, "שרת כבר את 'מה
נשתנה'?"
"נראה לך", אחי היה מקסים כהרגלו.
אחרי חצי שעה לתוך הארוחה התחיל להימאס לי, נשענתי על דוד
רוברט ולחשתי לו באוזן: "בוא נלך לחדר שלי לראות טלויזיה",
והוא גיחך, הנשיפות שלי דגדגו לו את האוזן, "לפחות נגמור את
המרק של אימא שלך", אמר, אבל אני תפסתי אותו ביד ומשכתי אותו
מהשולחן.
"אימא", אחי מיהר לאנפף בקול המתבגר המצפצף שלו, "אם סיימנו את
הארוחה אני יכול ללכת למירה?"
"מה זה פה", סבתא ג'ניה התרגזה, "מסיימים את ארוחת ליל הסדר
אחרי שעתיים?"
"תני לילדים ללכת לעיסוקים שלהם", סבא ניסה לרכך אותה, "נשב פה
אנחנו ונדבר על פוליטיקה".

דוד רוברט ואני עלינו לחדר שלי, הוא נשפך על המיטה שלי ואני
הדלקתי את הטלויזיה ונשפכתי על המיטה לידו, רגל אחת שלי משולבת
ברגל שלו. בטלויזיה היה סרט על ילד חולה סרטן שאימא שלו מחפשת
בשבילו תורם מח עצם, זה דווקא מצא חן בעיניי אבל דוד רוברט
ביקש להעביר ערוץ.
"אני רואה מספיק מוות כל היום. לפני שבאתי לכאן היה לי פצוע
ירי שאם הקליע היה נכנס רק 2 ס"מ ימינה הוא היה יוצא בלי פגע
מהניתוח. אבל הוא מת", העיניים שלו נהיו כהות ועצובות ואני
התפעלתי מכמה שהעבודה והאנשים חשובים לו.
"אתה רופא נפלא, אל תאשים את עצמך."
"אני לא", הוא הידק את הזרוע שלו מסביבי, "זה היה עניין של
זווית."
אז החלפתי ערוץ ומצאנו את עצמנו בוהים בשעשועון טלויזיה עם
מנחה צעיר ונלהב ודוגמנית בלונדינית שהציגה את הפרסים
היוקרתיים. השאלה הראשונה הייתה על סרט ישן ולי לא היה מושג,
אבל דוד רוברט היה צריך רמז אחד בלבד וכבר ידע את התשובה.
"יפה לך", הבעתי התפעלות, והוא אמר בפנים רציניות: "אני בן אדם
חכם".
"וגם שחצן, מה?" צחקתי וגירדתי לו את החזה, מקום שידעתי שהוא
רגיש בו והוא התפקע מצחוק וניסה בקושי להדוף אותי ממנו, בסופו
של דבר הפך אותי כך ששכבתי על הגב ונשען עליי כדי לגרום לי
להפסיק לדגדג אותו.
"די, די" הוא צחק, "את כזאת שברירית ואני כזה ענק, אני עוד
אמעך אותך", ופתאום הצחוק שלו התפוגג והוא הסתכל עליי למשך כמה
שניות במבט מוזר. רציתי לשאול אותו מה קרה כשפתאום, לפני
שהספקתי להבין, הוא נישק אותי. בהתחלה הייתי המומה ולא זזתי,
אבל אז הרגשתי את הלשון שלו בתוך הפה שלי ובאופן אינסטינקטיבי
דחפתי אותו מעליי.
"די, אתה דוד שלי", זה היה המשפט היחיד שהצלחתי להוציא מהפה.
דוד רוברט נראה מזועזע לא פחות ממני. הוא התיישב בבת אחת ותפס
את הראש בידיים.
"אני כל כך מצטער, אני כזה אדיוט, באלוהים, אני כל כך מצטער",
הוא מלמל ובהה ברצפה.
"זה בסדר", גמגמתי, "לא נורא."
"זה כן נורא, זה מאוד נורא, אני... ואת... אסור לי", הוא ישב
מכופף והגב שלו רעד, "אני בנאדם נורא, אני הבנאדם הכי זוועתי
בעולם", פתאום קלטתי שהוא בוכה ונבהלתי.
"די, דוד רוברט, לא קרה שום דבר", ניסיתי להרגיע אותו למרות
שלא הרגשתי ככה באמת.
"אני... אני זבל של בנאדם, אני לא מאמין שעשיתי לך דבר כזה,
אני זבל", הוא המשיך למלמל כמו מנטרה ואז הרים אליי את הראש
שלו והסתכל עליי במבט הכי עצוב שראיתי אי פעם.
"את הבחורה הכי נפלאה שהכרתי בחיים. אני יודע שאני בן 43 ואת
בקושי בת 19, אני יודע שאת האחיינית שלי, הכל אני יודע אבל
את... אף אחת לא התייחסה אליי כמוך, עם אף אחת אני לא מרגיש כל
כך טוב ונוח כמו איתך, כל כך הרבה נשים הכרתי ואת תמיד היית
הכי מבינה, הכי מתוקה מכולן."
לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי מה לומר, הבכי שלו הבהיל אותי.
הרגשות שלו הבהילו אותי, אז ישבתי שם ונתתי לו להמשיך לדבר
ולבכות: "אני לוזר, הלוזר הכי גדול שיש, את הילדה שגידלתי מגיל
אפס ותראי מה אני עושה לך, אני מבקש, בבקשה תסלחי לי, אל תשנאי
אותי כי אחרת אין לי בשביל מה לחיות יותר", הוא הרים שוב את
הראש והסתכל לי ישר לתוך העיניים: "את חייבת לסלוח לי".
לא הייתי בטוחה מה אני מרגישה באותו רגע, ובכל זאת הסתכלתי
עליו בחזרה והבטחתי לסלוח לו.
הוא התנער משאריות הדמעות ובבת אחת קם ויצא מהחדר ואני
בעקבותיו. אף אחד לא שם לב שהוא כמעט נפל במדרגות ושהפרצוף שלו
היה לבן כמו קיר ושהוא פחד להתקרב אליי. רק אני, דווקא רציתי
לשבת לידו כמו תמיד אבל הרגשתי לא בנוח והוא התיישב רחוק בין
סבא מיקי וסבתא ג'ניה שהיו באמצע ויכוח פוליטי סוער, התיישב
ביניהם ולא הסתכל עליי אפילו פעם אחת כל אותו הערב.

במשך כמה שנים אחרי אותו ליל הסדר דוד רוברט הפסיק לבוא אלינו.
אבא ואימא התפלאו אבל לאבא שלי לא ממש היה אכפת והם האשימו את
העבודה שלו בזה. התקשרתי אליו כמה פעמים במהלך חצי שנה אחרי
אותו ערב אבל הוא לא החזיר לי טלפונים ובסוף התייאשתי. בכלל לא
חשבתי אפילו על הלילה ההוא ועד היום כשאני חושבת על מה שקרה זה
מרגיש כמו להתעורר מחלום שחלמתי בלילה שלפני- ברור מאוד אבל לא
אמיתי.

רק כשאבא נהרג דוד רוברט הגיע לשבת איתנו שבעה ועזר לאימא שלי
ולי ולאחי, ומאז לא עזב אותנו שוב. זה היה קצת מוזר, החזרה שלו
לחיי תפסה אז יותר תשומת לב בעיניי מהמוות של אבא, לפחות
בהתחלה. שנתיים מאוחר יותר, כשהתחתנתי, דוד רוברט היה זה שמסר
אותי בחופה. הוא הגיע לבדו, כמובן, בלי בת זוג, ונאלץ להיות זה
שמושיב ומטפל בסבתא ג'ניה, שהייתה כבר חצי עיוורת וממש לא
רגזנית כמו בעבר.
בכרטיס הברכה שצירף למתנה שלו, הוא כתב: "לבחורה שאוהב לנצח
ולבר המזל שיאהב אותה לנצח". בעלי חשב שזה מתוק ותמהוני ולא
התעמק בזה יותר מדי כי דוד רוברט נראה לו מאז ומתמיד גבר
תמהוני, וכמובן שלא סיפרתי לו מעולם על אותו ליל הסדר. בכל
אופן, לתינוק שלנו שיוולד בעוד 7 שבועות החלטנו לקרוא ג'רמי,
והשם האמצעי שלו יהיה: רוברט.