זוכר שאמרת לי שכלפיך אני יכולה להיפתח כי אתה אף פעם לא תאכזב
ואף פעם לא תעזוב אותי?
זוכר שבכינו יחד, וצחקנו יחד, והרגשנו את מה שהשני הרגיש רק
ממבט?
זוכר כמה שחיבוק דב אחד היה מעודד ומחזק?
זוכר כמה פעמים חיכינו לפגישות שלנו רק כי היינו צריכים את
התחושה הזאת של "הוא פה לידי עכשיו, יש לי על מי ליפול, אפשר
להשתחרר"?
זוכר שפעם היינו חלק בלתי נפרד מהלב של השני?
זוכר שהיינו אחים?
זוכר אותי?
אתה שכחת ואני זוכרת מספיק בשביל שנינו.
אני זוכרת כמה היה טוב רק לדעת שאתה שם.
אני זוכרת איך חיבוק עזר.
אני זוכרת שאמרנו שתמיד נהיה יחד ולא נעזוב כמו כל השאר.
אני זוכרת שעזבת.
אני זוכרת שזה קרה ביום אחד, בלי סיבה.
אני זוכרת שאתה מתנהג כאילו כלום לא קרה.
אני זוכרת שאתה מתנהג כאילו אנחנו לא מכירים.
וסתם, אין סיבה.
ואתה ממשיך בחיים שלך, והם רק הולכים ומשתפרים. אני שמחה
לשמוע, אבל הייתי מעדיפה לשמוע את זה ממך ולא משמועות.
למה לך זה לא כואב ולי זה הגיע למצב שאני, פיזית, לא מצליחה
לעמוד? למה לא מגיע לי אפילו הסבר פשוט ממך או לשמוע את הצד
שלך?
ולמה איכשהו אני תמיד נתקעת בצד הכואב והמתאבל יותר של הפרידות
המזדיינות האלו, והצד השני שוכח הכל?
אני כל כך שונאת אותך על מה שאתה עושה.
אני כל כך שונאת אותך ואת עצמי על כמה שאני אוהבת אותך.
כשהכרתי אותך ידעתי שאתה בחיים לא תהיה כל כך שפל ומנוכר כדי
לעשות את זה, ובכל זאת עשית. וזה כל כך לא אתה.
מה פאקינג השתנה ילד שלי? ולמה לעזאזל לא אכפת לך?
מצאתי את הנפש התאומה שלי, והיא רצחה אותי.
כל כך אהבתי אותך. היית הכל בשבילי ונתתי לך הכל.
אף פעם לא שמעת ממני את המשפט "אי אפשר, תבקש ממישהו אחר" או
"לא עכשיו, אתה מפריע"
ראיתי אותנו נשארים אחים לנצח.
אז איך אפשר לסמוך על בני אדם אחרי שנכווים ככה? וזו לא פעם
ראשונה...
או שאתה הפכת לבן אדם שונה לגמרי או שאני עיוורת ומטומטמת.
שניהם נכונים.
מה עשיתי לך???
אני כל כך שונאת אותך!!!
fuck you!
