16-05-04
אני מוצאת את עצמי מול דף ריק,
עם עט שחור...
וכותבת... לך...
או יותר נכון, עליך.
לא יורדת לי המחשבה מהחלום עליך אתמול בלילה.
אתה פשוט לא יוצא לי מהראש...
אני נזכרת בדברים שאמרת אז...
שעוררו בי הרבה הרהורים ומחשבות...
והחיוך שלך...
שחייך אליי...
ואני, שידרתי תמימות...
כמו שלא שידרתי בחיים...
או כמו שאתה אומר, "פרי אסור"...
אני יושבת לי עם סיגריה במרפסת, וסתם מסתכלת על הלילה
השחור...
וחושבת עליך...
העיניים שלך, עם המבט העמוק שחדר לתוכי...
לנפשי, אם אפשר לומר.
ובעודי מחכה למכתב ממך...
והראש מרגע לרגע מתמלא מחשבות עליך...
והשעות חולפות...
והימים עוברים...
והחיוך עדיין מתמלא על פניי...
ואחריו בא העצב.
אתה כל כך שם...
ואני, כל כך פה...
וזה רחוק מדי.
וזה מרתיע.
וזה מעייף.
והכי עצוב... שזה כואב.
אני זוכרת שהכרנו...
זה נראה כאילו מאז נכנסנו לבועה.
ואני מתה שמישהו כבר יבוא ויפוצץ אותה,
ויפקח לי את העיניים...
כי אני מרגישה בחלום... שאני משום מה לא מצליחה להתעורר ממנו.
אני כותבת לך בידיעה שלא תקרא את זה לעולם.
בידיעה שאני, יום אחד, פשוט אשכח אותך.
ולשם שינוי...
אצא מהעולם הזה שלך... שנסחפתי אליו. ברגעים קטנים של אהבה.
אני יושבת עכשיו מול הדף הזה.
ומנסה להוציא את מה שמתחולל לי בפנים...
אבל זה לא כל כך קל כמו שחשבתי...
זה מסבך אותי יותר, בעוד ועוד מחשבות...
אני מרגישה קטנה...
לעומת כל הרגעים הקטנים האלה בחיים שאני מרגישה הכי גדולה
בעולם.
אתה משהו מיוחד... מישהו מיוחד...
אם אני רוצה, ואם לא -
אני לא אשכח אותך לעולם.
אני אלך עכשיו... לסיים עוד סיגריה,
לראות עוד לילה שחור.
לחכות לימים חולפים.
למכתב ממך... לחיוך... למבט...
לעיניים... |
