לימים למדתי להתאפק, כי איתו, זו הדרך היחידה.
אל תראי רגשות, אל תנסי לדבר על הדברים, אל תגידי לו שזה הורג
אותך, כי הוא לא משתנה והוא אף פעם לא ישתנה, אפילו שהוא אומר
שכן.

ושוב אני יוצאת החוצה, שיקרתי לאימא שלי כרגיל, עברה שנה
וחצי.
הספקתי כבר להשתחרר מהצבא, לגדול, להתפתח. כמה שעברתי מאז,
ובכל זאת זה מרגיש כל כך עכשיו.
אפילו שעברו שמונה שנים מהפעם הראשונה אני עדיו מתיפייפת בדרך
החוצה. עם החולצה הכי יפה שלי והחצאית הכי מחמיאה, מקווה שהוא
יחשוב שאני יפה, כאילו הוא לא זוכר בעל פה כל פרט בגוף שלי.
בכל פעם שאני עומדת ככה מחוץ לבית שלי ומחכה לו שיגיע, אני
נזכרת בפעם הקודמת, ושנייה אחרי זה, עוד לפני שאני משחזרת את
הפרטים, אני נזכרת בכאב שנשאר איתי כשהוא עוזב, והוא תמיד
עוזב. תוך דקה אני עוברת מחדש את כל השלבים של הדחקה- כעס-
הכחשה- קבלה ומבטיחה לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת, אני כבר לא
טיפשה, אני לא אפול לזה שוב. הפעם, אני מגיעה מוכנה. כאילו שזה
אי פעם עזר...
כבר מעכשיו אני מכינה חומות הגנה, ותירוצים, כי אני יודעת שהוא
חודר את כל ההגנות שלי.

כל מכונית שעוברת מקפיצה לי את הדופק, ובעצם אני בכלל לא יודעת
במה הוא נוהג היום, או איך הוא נראה, אבל אני אשאר אדישה כמו
תמיד, כי זה ממילא כל כך שולי.

אני מנסה לחשוב אם לתת לו נשיקה או חיבוק או לחיצת יד כשהוא
יגיע, אבל אני מחליטה להימנע ממגע כמה שיותר, אני לא רוצה
להפסיד כבר בהתחלה. אני תוהה אם גם הוא מתרגש כמוני, אבל אני
יודעת שלא, בשבילו זה כל כך קל, איך הוא יכול לחזור לזה כל פעם
מחדש? אני יודעת שהוא לא נקשר, כמה שאני לא מנסה הוא לא נקשר,
וזה מכעיס אותי, הייתי גם רוצה להיות ככה.

פתאום עוצר לידי אוטו. בשנייה שהפסקתי לחכות הוא הגיע, כל כך
אופייני.
והוא מחייך, אותו חיוך שלא משתנה, החיוך הזה שאני אף פעם לא
מבינה, חיוך שנותנים לסתם בן אדם ברחוב, חיוך לא טעון כזה,
שמח.
למה הוא כל כך רגוע?
אני נכנסת לאוטו, מפואר, כמו שציפיתי. תמיד היה לו סטייל.
"היי" אני אומרת, משתדלת שזה יישמע סתמי
"מה שלומך?" הוא אומר עם החיוך הזה שלו, יענו בסמול-טוק, ואני
משתגעת.
"טוב, ואתה?" אני לא אהיה הראשונה שתתחיל לדבר, אין סיכוי.
"התגעגעתי אליך" הוא אומר ברוך, ואני נמסה. עוד לא שלושה
משפטים ואני שלו.
אני מנסה להיזכר בהכל. בכעס, בכאב, בחכמה, בהחלטות, בלילות של
בכי ובימים של געגוע, וכלום לא תופס. הפה שלי יבש והדופק דוהר,
ואני לא יודעת מה לענות לו. כל כך רציתי לשמוע את זה, וכמה
שהתגעגעתי.
"בבקשה אל תגיד את זה", הקול שלי רועד
"למה?" הוא נשמע כמעט סקרן, הוא עושה את זה כל כך טוב שאני
כמעט משתכנעת שהוא באמת שכח, שהוא באמת רוצה לדעת למה.
"עזוב את זה, פשוט תיסע"
"מה לנסוע? מלא זמן לא ראיתי אותך, תביאי חיבוק, התגעגעתי..."

אני קופאת, ולפני שאני מספיקה לזוז אני כבר מרגישה אותו סוחב
אותי אליו, הידיים שלו על המותניים שלי, הנשימות שלו על הצוואר
שלי. אני רפויה, לא משתפת פעולה. לא מרחיקה כדי שלא יחבק חזק
יותר אבל גם לא מחבקת. ואני בקושי נושמת. ואז אני מריחה אותו,
הריח שלו כמהתי, השפתיים שלי מרפרפות על הצוואר שלו ואני
משתדלת להתרחק, אבל הוא כבר זורם. השפתיים שלו על הלחי שלי,
והידיים שלו מלטפות לי ת'צוואר, ואני כמעט בוכה. כמה שקשה לי.
ואז הוא לוחש את השם שלי בקול הזה שלו, ונותן לי נשיקה כל כך
רכה, בקושי מורגשת, וכל החום הזה מסביב, ועכשיו בכלל חורף.
ואני נופלת, נופלת לחיבוק, למגע, נופלת לתוך הנשיקה. אני לוחצת
אותו חזק אליי, שירצה אותי, שלא יעזוב אותי שוב, שיגיד שזה
לתמיד, שישקר.
אני לא רוצה לעזוב אותו, לא מסוגלת הפעם, אני רוצה שזה יהיה
אחרת, שלא ילך. ואני כל כולי שקועה במגע הזה, מנסה לקבל את
המרב מהפעם הזאת כי אני בטוחה שגם היא תיגמר וכל מה שיישאר
איתי זה זיכרון הטעם, הריח והמגע.
תודה לאל על החושים, בלעדיהם, לא היה לי למה להתגעגע.