דניאל נכנס הביתה. הוא הסתכל על השעון שבסלון וראה שכבר אחרי
שש וחצי. ברוב הימים היה מגיע הביתה מהעבודה עוד לפני שש, אבל
היום היו פקקים לא נורמאליים. "טוב, נו" מלמל לעצמו.
הוא הניח את התיק שלו על השולחן בכניסה. הדודה רות קנתה לו את
התיק הזה כשהתקבל לעבוד בבנק.  עור אמיתי. הוא די אהב את התיק,
והתייחס אליו בכבוד כשהניח אותו על השולחן.
שנייה אחר כך, בזריזות של אדם מיומן, פשט דניאל את הז''קט ותלה
אותו על הקולב. הוא שחרר את העניבה, ופנה לשירותים. הדליק את
האור, סגר את הדלת, פתח את חגורת המעצבים שלו, והפשיל את
המכנסיים.  בהגיעו להפשלת תחתוני הבוקסר שלבש, נעצר פתאום ואמר
בכעס:"עד כאן. בבקשה תעופו לי מהשירותים!"
דממה דקה השתררה, אך לאחר מספר שניות התגובה הגיעה.
"מי? אנחנו?" שאלו הקוראים.
"אלא מי?! אתם רואים פה עוד מישהו? חוץ מהמספר, והוא יחיד, אין
אף אחד כאן. אתם היחידים שיכולתי לקרוא להם ברבים."
דניאל נרגע מעט ואמר, "אני חוזר, בבקשה תעופו לי מהשירותים."
בשקט יחסי, יצאו כל הקוראים מהשירותים של דניאל. רק אני ודניאל
נשארנו. אלי הוא לא ממש שם לב, כרגיל.
לאחר כמה דקות ארוכות הוא יצא, וקיבל את קהל הקוראים בפנים
חמות.
"תודה, תודה. תנו לי לומר לכולכם כמה אני שמח שהחלטתם לקרוא את
הסיפור שלי. יש לי הרגשה שתיהנו."
בזה סיים דניאל את נאומו, והמשיך בשגרת יומו.
הוא פנה למטבח והכניס פיצה למיקרוגל. בינתיים פנה להדליק את
הטלוויזיה, כולו מקווה שלא פספס את כל הכותרות.
זה היה הרגל ששאף לשנות, המחויבות לכותרות. הוא לא היה מרגיש
כאילו הוא באמת מחובר למה שקורה בעולם אם היה מפספס אפילו כמה
דקות של חדשות.  באמת ובתמים הוא לא אהב את זה, אבל הרגלים קשה
לשנות, והוא דבק בחדשות של שש וחצי כל יום.
"טוב, נמאס לי!" צעק פתאום. "אכפת לך, אדוני המספר, לא לתת להם
כל כך הרבה מידע על החיים הפרטיים שלי?!"
"אבל דניאל," ניסיתי להרגיע, "אתה דמות בסיפור. למעשה, ע"פ
החוזה, אתה הדמות היחידה בסיפור הזה.  אתה לא חושב שמן הראוי
שהקוראים יקבלו קצת חומר רקע?"
"חומר רקע?!" שאל בכעס. "למי אכפת מזה שאני רואה חדשות כל
יום?"
"אה," אמרתי לו בטון של היחיד-שמבין-מה-קורה-פה, "זו רק התחלה.
אני מסכים, כשלעצמו המידע הזה משעמם מאוד. אבל," ונתתי למילה
להדהד כמה רגעים, "בהמשך הסיפור יבוא עוד חומר רקע. הקוראים
יוכלו, דרך המידע הזה, להבין את האישיות הכפייתית שלך בצורה
הטובה ביותר. הרי, זה סיפור. צריך לבנות רעיונות על ידי מתן
דוגמאות מובנות. אדם משכיל כמוך," אמרתי בשמץ קל של בוז, "יוכל
להבין זאת ללא בעיה."
"אישיות כפייתית?!" צעק. "אתה טוען שאני מטורף או משהו?"
"מטורף?  לא.  אם היית מטורף, הסיפור היה נראה אחר לגמרי. אתה
אדם מעט אובססיבי בנושאים מסוימים, זה הכל."
"אובססיבי?"
"כן.  קח לדוגמא את זה שאתה חייב לראות חדשות פעמיים ביום. זו
דוגמא מצוינת, ולכן נתתי אותה ראשונה. זה לא סוף העולם,
באמת."
"תגיד לי, מי אתה חושב שאתה?"
"אני המספר כמובן." עניתי כבדרך אגב.
"ומי נתן לך את הזכות להיכנס ככה לתוך החיים שלי?"
"דניאל, להזכירך אתה הסכמת להיות דמות בסיפור שלי. אתה חתמת על
המסמכים, לא? אתה ידעת שהחיים הפרטיים שלך הם חלק אינטגרלי
מהסיפור. איך אתה רוצה שאני אעבוד?"
דניאל הביט בי הזעם, שנרגע תוך כמה רגעים.
"טוב, בסדר." אמר לבסוף. "אני דמות בסיפור, וככזה אתה תספר
לקוראים על החיים הפרטיים שלי.  טוב, ננסה שוב. אחרי הכל,
חתמתי לא?" הוא חייך קלות, כמתנצל.
"אז איפה היינו?" שאל, והתיישב על הכורסה, מול הטלוויזיה.
הקריין דיבר ודיבר, אבל דניאל כבר לא הצליח להתרכז.
"אכפת לך? אני מנסה לראות חדשות." סינן לעברי.
עם זאת, עדיין התקשה דניאל להתרכז בחדשות. תוך כמה רגעים ויתר
לגמרי.
"היי, אני מנסה, טוב?  זה פשוט ממש קשה, כשאתה יודע שכל
הקוראים יודעים שאתה לא מצליח. זה כמו להשתין כשמאה איש
מסתכלים ומחכים!"
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי, מיתמם.
"ממך? שתשתוק כבר. תפסיק לצטט אותי. תפסיק! די, נמאס לי!"
"אבל אני המספר. התפקיד שלי הוא לצטט אותך, ולספר מה קורה לך
ומה אתה עושה."
"ומי אחראי לצטט אותך, ולספר מה קורה לך ומה אתה עושה?" שאל
בטון מתחכם.
"אני, כמובן. אני המספר."
"ואין סכנה שתעוות את העובדות ככה? אתה יודע, תוציא את עצמך
יותר טוב משאתה באמת?"
"קודם כל, אתה צריך לסמוך עלי יותר." אמרתי, נעלב. "שנית, אם
כבר שאלת, בדרך כלל אני לא מספר על עצמי בכלל. בדרך כלל יש לי
דמויות ממושמעות יותר, שלא דורשות התערבות יתרה. אתה, אם כל
החוצפה שלך, באת להרוס לי את הסיפור, ואתה עוד מבקר אותי על
השיטות שלי?  מי אתה בכלל?  סתם איזה דמות. אתה כמה דמויות יש
לי בתת-מודע, רק מחכות שאני אקבל אותן לאיזה סיפור צדדי שלי?
אתה יודע כמה? מיליונים! אתה, אתה אחד מתוך מיליון, בקושי. אני
לא יודע למה אני בכלל מבזבז את הזמן שלי איתך. אתה בכלל לא
מבין את הכללים.
"אתה דמות," התחלתי להסביר, "והתפקיד שלך הוא לעשות מה שאני
שאתה עושה בסיפור. אני מספר, והתפקיד שלי הוא להחליט מה אתה
עושה. קפיש?"
"אני מבין את הכללים שאתה מציב, ואני חושב שהם חוקים לא הוגנים
בכלל. איפה המקום שלי להתבטא? הא? מה איתי? אני סתם איזו דמות,
שלא צריכה לחשוב בעצמה בכלל?! מה אני בשבילך?!"  צעק ונשכב על
הרצפה, בוכה.
במהירות הבזק הופיעה מול ביתו ניידת של בית החולים לנפגעי-נפש
שמחוץ לעיר, ומספר אנשים בחלוקים לבנים יצאו ממנה ועלו לדירה.
"זו הדמות?" שאל אותי הבכיר שבהם.
"כן, זה הוא. מקרה עצוב, באמת. דווקא היה לו המון פוטנציאל.
חבל."
אמרתי בקול עצוב.
האנשים בחלוקים נשאו את דניאל לניידת. הוא לא התנגד. הוא כבר
הבין לאן הוא הולך ושאין לו סיבה להתנגד. הוא אפילו לא אמר
כלום על זה שסיפרתי לקוראים על התובנה הזו. הוא פשוט הלך איתם,
בוכה.
"נמשיך?" שאלתי את החדר הריק.
פינג! נשמע המיקרוגל, עם הפיצה החמה בפנים. וחוץ מזה, לא הרבה
קרה בדירה של דניאל.