טיפות חודרות עמוק רצות דרך הנימים הדקים. טיפה. טיפה. טיפה.
מים אדומים כיין נשאבו חיים אל תוך ורידי המבקשים לגווע. ומבעד
לעפעפי העור הבטתי בשקית הקטנה מעל ראשי. קולות המומים של אדם
ואישה. ובכי.
אצבעותיי תופסות בסדין הלבן. עדינות. נחות בשקט בשקט. אל להם
לשמוע את מבוקשן.
טל דק מבצבץ במצח, חודר לעין התכולה. כמה נעים הוא דופק הלב.
כמה קצב יש בו.
דופק. דופק. נחלש.

דמעות זכוכית זולגות מבעד לעיניים. מבעד למראות. ואני רק עומדת
שם. עומדת מבעד לחלון הזכוכית. מביטה בהם מביטים בי. ידי עוד
נחות על הבד הדק. שלוות. שלובות.
ידי חמה במגעו העדין. מלטף את העור. מפזר צלילים. לו עוד
יכולתי לחוש בפניהם לשלוח חום לליבם שידעו שהכל יהיה בסדר.

פסענו בנחת במסדרון הצחור. צעד צעד. דפיקה דפיקה. כמו מנגינה
של חלילים.
ולא היה שם שום אור. רק זיכרונות של פעם. רק הבנה כואבת.
האם זהו גן עדן? שאלתי ללא מילים.