"מזל טוב!" צווחה אימי באושר כששמעה את הבשורה שאני ונעמה
מתחתנים. הכרתי את נעמה לפני 3 שנים, כשהייתי בן 19. היא שירתה
איתי בבסיס חיל האוויר בתל נוף. בפעם הראשונה שראיתי אותה
הייתי רק חודשים ספורים בצבא, והיא כבר הייתה קצינה. כולם אמרו
לי שאין סיכוי, ודי האמנתי להם, הרי איזו סיבה בעולם יש לקצינה
בכלל לפזול בכיווני? אבל היא פזלה, מסתבר. יום אחד נכנסתי
למשרד שלה לשיחה, וסגרתי את הדלת של המשרד. בתום השיחה
התוודיתי בפניה על רגשותיי, והיא בתגובה נישקה אותי. הייתי על
גג העולם. החברים שלי שמחו בשבילי כשהכרתי אותה. היא הייתה
בלונדינית והיו לה עיניים ירוקות מ-ד-ה-י-מ-ו-ת! אורי, החבר
הכי טוב שלי הפטיר לעברי, "ומה, לא נראה אותך יותר? כל הזמן
תהיה איתה?" גיחכתי. הרי מעולם לא וויתרתי על היציאה של יום
שישי עם החבר'ה, בשביל אף אחת. אז כמו שאמרתי, אחרי 3 שנים
החלטנו להתחתן. היא הציעה לי כבדרך אגב, ואני הסכמתי מייד.
באותו הלילה יניב, אחי הגדול, ביקש שאגיע אליו ושנצא רק אני
והוא לחגוג. הגעתי אליו וקבעתי עם נעמה שאגיע לביתה לאחר מכן
ואשאר שם למשך הלילה. בשיחה סיפר לי יניב על איך הוא הציע
לאשתו נישואין. ישבנו ושתינו ואז נסעתי לביתה של נעמה. דפקתי
בדלת. לא הייתה תשובה. מוזר, היא מעולם לא הבריזה לי? יכול
להיות שהיא מתחרטת? יכול להיות שהיא לא רוצה להתחתן איתי?
חזרתי הביתה.
3:00 לפנות בוקר. טלפון. מבקשים שאגיע לתחנת המשטרה באבו כביר.
מסרבים לספר לי למה. כשאני מגיע אימא של נעמה שם בוכה. "מה
קרה?!" שאלתי עם דמעות בעיניים, מסרב להבין את הברור מאליו.
"היא..." "מה?" בכיתי. "היא מתה, היא נאנסה ונרצחה בדירה שלה
הלילה". התעלפתי. כשהתעוררתי הייתי בבית החולים. אורי היה שם.
ידעתי שהוא יהיה שם. הוא לא אמר מילה ורק חיבק אותי עם דמעות
בעיניו.  
באותו היום החלטתי. אין אלוהים. אם היה הוא לא היה נותן לזה
לקרות. החלטתי להקדיש את חיי למציאת מי שעשה את זה לנעמה. והוא
ישלם.
יצאתי לרחוב לעשן סיגריה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז נסעתי
לאורי. הוא שאל אותי מה אני מתכוון לעשות, אמרתי לו שאני הולך
למצוא את מי שעשה את זה. הוא הבטיח שיעזור.
נסעתי לדירה של נעמה, האמנתי ששם אמצא רמז למה שקרה. עליתי
והתיישבתי על הספה. שוטר נכנס לדירה וחקר אותי מה אני עושה שם.
הסברתי לו, והוא אמר לי שזה לא תפקידי לשחק את הבלש, ושרוב
הסיכויים שזה סתם איזה מסומם שנכנס לשדוד אותה ועשה לה את זה
כי היא התנגדה. איזה עולם מסריח, הרהרתי לעצמי. אין אלוהים
מלמלתי בעודי מנסה להירדם. פתאום תקף אותי דחף שלא להיות לבד.
נסעתי לאורי. כשהגעתי הוא ישן והתעורר בכדי לפתוח לי את הדלת.
"אתה לא יכול להמשיך לעשות את זה לעצמך", הוא אמר. "את מה?"
שאלתי בכעס. "אתה הורג את עצמך עם החיפושים האלה, אתה לא תמצא
אותו, אתה לא מבין?" אני אמצא, חשבתי לעצמי, אבל בסתר ליבי
ידעתי שאורי צודק.
אט אט התחלתי להתרחק מכולם, אפילו מאורי. הקדשתי את כולי
לחיפושים שעלו תמיד בתוהו. לא היו לי חברים יותר, לא חיים, רק
רצון לנקמה. חייתי על נקמה, ועל המנטרה שאין אלוהים. חייתי
באומללותי, עד שיום אחד הגיע אליי אורי הביתה. הוא אמר לי שזה
לא יכול להיות. "אתה מתרחק מכולם", הוא פתח ואמר "אז מה אתה
רוצה שאעשה?" צרחתי בכעס. "אתה לא מבין?" הוא לחש, "לא לזה
התכוונתי". "מה?" אמרתי. "לא משנה", הוא נסוג מיד. דרשתי
שיסביר את עצמו. "אני..." "מה?" תפסתי בצווארון חולצתו. "מה?"
"תענה לי!" הוא החוויר. "זה הייתי אני" הוא לחש "אתה מה?!"
"אני הרגתי את נעמה". הרגשתי מסוחרר מכעס. "אתה לא מבין", הוא
ניסה להסביר, "אתה התרחקת מכולם בגללה ועכשיו רצית להתחתן איתה
ו..." לא נתתי לו להמשיך. תפסתי סכין מטבח ארוכה ושיספתי את
גרונו. את הגופה זרקתי בבור וכיסיתי אותה בעפר. מאז אותו היום
לא מצאו אותו. אימא שלו הייתה מחפשת אותו אצלי כל יום, עד
שפסקו החיפושים והוא הוכרז כנעדר.

אפילוג:
הרצח של אורי לא נתן לי מנוח. רק לאחר שנים, על ערש דווי הבנתי
משהו. יש אלוהים. אלוהים הוא לא דבר מוחשי, הוא נמצא הכל אחד
מאיתנו. אלוהים הוא המצפון שלנו, המבדיל בין טוב לרע, ואני
רצחתי אותו. אני בטוח שנעמה לא תסלח לי על מה שעשיתי לעולם.
אני רצחתי את אורי, ויחד איתו רצחתי את האלוהים שלי. לעולם לא
אוכל לכפר על מה שעשיתי. יש אלוהים, ואני רצחתי אותו. לעולם לא
אוכל לכפר על כך.