מה נוראית היא ההבלגה, הדחיקה אל פינות הנפש העזובות בהן הכל
נשכח ונעלם.
השעות בהן שכנעתי את עצמי בהפוך מאשר חפצתי באמת,
ועצרתי בעד עצמי בשסיפקני והביא לי את האושר הכי כן וטהור...
ונגעתי ברקיעי שקר והשליתי את שסביבי ואת שאהבתי.
ועתה נותרתי ואיני קרחת ולא נותרתי לבדי ושאהבוני באמת  סלחו
לי  ועתה זהו רגע שאולי נכון לכנותו שרוי במי אופוריה. אך זהו
רגע שטמן בי כוח והעניק לי את העוצמה והרצון להמשיך ולהאחז
בתקווה שתגאל אותי מייסורים.
ונאחזת בהבנה שרגע מאושר שווה לשנים של מלנכוליה,
ואם איאלץ לחיות חיים בצל העצב בשביל שניה שתמלא את העולם שלי
בחן אז חייתי חיי ומיציתי את שחפצתי בו במותי.