משוררים הם שקרנים.
זו לא תמיד כוונתם, וזו לא תמיד אשמתם, אבל יותר מדי פעמים הם
מייפים את המציאות ללא כל סיבה.
ירושלים של זהב? שטויות. היא בטח כתבה את זה בזמן הזריחה.
ירושלים האמיתית היא ירושלים של דם.
ההיסטוריה של עיר השלום היא מלחמה. תשעת הקבין של יופי מאז
ומתמיד טבלו בחורבן. שומרי החומות הזקופים והגבוהים תמיד מתו
לבסוף, בזעקות ודם.
ירושלים שלי היא עיר האכזבה. אני פוסע בסימטאותיה, וסביבי
הקנאים בחרבות שלופות, שוחטים זה את זה בעוד המקדש עולה
השמיימה בסערה של אש, כביכול מצהיר 'לא כאן מקומי'. משקיף מן
החומה למטה, אל המון האבירים הצלבנים בשריונותיהם הבוהקים. עוד
רגע קט, והעיר כולה טובלת בדם. ואונס, ורצח, ושממה. מצמוץ,
ושוב טובלת העיר בדם, דם הצלבנים הנשפך סביב לחומותיה, וסביב
סביב מתרוצצים פרשי הערבים, חרבותיהם המעוקלות נוטפות טיפות
גדולות, אדומות. מסע אחר מסע, כיבוש אחר כיבוש. הלוחמים לובשים
בגדים שונים ונושאים שמות שונים, אך אלו תמיד הם, ובין אם הדם
נשפך בארד, בברזל או בעופרת, במלחמת אחים, בטבח אכזרי, בקרב
גלוי או ביריות צלפים, יש לו תמיד אותו צבע.
ירושלים שלי היא עיר היאוש. אינני מחפש אשמים. אינני מחפש
צידוק. אינני מאשים, ואינני תוקף. אולם עבורי, ירושלים היא
העדות לכך שמעולם לא התקדמנו. לא משנה מי, לא משנה מה, לא משנה
למה, לא משנה בשל מה. תמיד, תמיד, תמיד הייתה התוצאה אותה
תוצאה, ועוד נהר של דם חלחל אל יסודות העיר, העיר שהיא מעשה
כלאיים של בניין ומלחמה ושנאה, העיר שזעקת אבניה שהגיע הדם עד
נפשן מהדהדת מסוף העולם ועד סופו.  ואזנינו אטומות.

ובסוף כל הדברים, ייוותר כותל אחד על מכונו, יסודותיו מעורערים
ואבניו מפויחות, והוא יעמוד שם ויביט אלינו, כעדות אילמת למה
שהיה, למה שהיינו. ואלו מאיתנו שייוותרו ישפילו אט אט את מבטם,
ואוזניהם תיפקחנה, ותעל אליהן שוועת העיר, ועיניהם ייזלגו
דמעות חרישיות. והכותל יביט אלינו, והוא יבכה.
בדמעות של דם.