ושוב אני ניצב כאן, עומד אל מול עצב שלא יתואר
התקפות חוזרות ונשנות של דיכאון צובאות על
ליבי, ואני מפחד שלא אזכה לראות את המחר

רוצה לעזור אבל לא יודע איך.
רוצה לדבר אבל מפחד להכעיס.
רוצה לחלוק אבל מפחד לפגוע.
רוצה...

האם להיות שמח זה כמו להיות אמיץ?
כמו שלמרות הפחד, אדם ממשיך, נלחם בעצמו, במגרעותיו,
כך גם למרות כל העצב והכאב, עדיין ממשיכים להסתכל על העולם
בראש מורם
או שמא זוהי סתם אופטימיות?

קופץ מנושא לנושא לנושא,
מפחד להישאר יותר מדי זמן, שמא יתפוצץ לי בפנים;
מפחד לחשוב, ולהרגיש, להיפגע שם עמוק בפנים,
ואולי לא?

כל כך הרבה זמן כבר עבר, וכל כך הרבה עבר כבר מזמן,
איני יודע מה עדיין נכון ומה רק שאריות של זכרון.

והלב סובל... רוצה לשמוח. צריך עוד כוח. מחפש תשובות מהמוח.
והכי חשוב - מנסה לשכוח ולא לשכוח, את ההפכים של הרגשות
מצד אחד הסבל והעצב, ומצד אחר כל השמחות...