שעון הקוקיה זעק עוד משבצת ריקה,
סימבוליקה מאוסה ל
אחת נוספת שטרם הניפה כנפיים.
בבית תמיד נוח יותר.

פעם, כשישבנו לארוחת הצהריים, שתי אחיות ואח, השלנו ילקוטים
ביעף, מסתירים מגפיים שידעו שלוליות, עיניים בורקות ופיגמנטים
כתומים בלחיים, שלושתנו. ילדי מפתח; רעד קל הורגש אז בקדמת
הכנף, פתאום. האחת הציעה שאולי בלון גז בא אל קץ ההמתנה, ואני
הימרתי דווקא על ניצן ראשון לשואה גרעינית שהחלה (תמיד אהבתי
מלודרמה. האפודה הקרועה הפכה באחת לחולצה לבנה מעומלנת דש,
השניצל בהק כמו נרות דולקים, הגרון הדלוק שודרג לצינור מוכר
בציבור לשעטה חגיגית).
כמו נביא בשורה הרגשתי, רק חיכיתי לאות: צפירה, שלו שיירד
מהשמיים, מטר נסי ביום שטוף שמש. דבר לא ארע. דממה אחזה בין
הסכו"ם. השקט שאחרי הייתי מכנה את זה בדיעבד.
כשיצאנו החוצה, בחשש מתגרה, יונה תועה שרועה הייתה מפרכסת
ילודה, וחיות, ומיתה, וגוזל, הזדווגות, פרידה, תולעים נימוחות
בפה (אומרים שרואים מנהרה ואור בקצה) לאחר דקה אולי, היא שקטה.
נחה על משכב רצפת המרפסת הקרירה (דמיינתי ארון מתים זעיר,
בצורת כנפי טייס, היום הגולדן רטריוור הגינג'י שלנו שרוע כך על
הרצפה בימים שהשמש שוטפת מוחות, וענן מעיק כמו יתוש סמוך לאוזן
בשלוש לפנות בוקר).
התחלתי מקפצת, דילוגים דילוגים. מאז, תנועות בלתי רצוניות אחזו
בי באחת בכל פעם שחתול נטול צורה ממשית שרוע היה על הכביש, או
אפילו כשמצבת קבורה לכלב של השכנים התגלתה בפרדס.
שנים לאחר מכן, כשבום נוסף נשמע, כבר הסברתי ליעלי שיונים
נוטות להתבלבל ולחשוב שדלת הזכוכית במטבח הינה המשך ישיר לשדה
מרחב התעופה שלהן. דרך אבסטרקטית למצוא את מותן; לא הייתה
באמירה הזו נימת התנשאות, רק סימון טריטוריה לטאבו.
יעל זיהתה חיש קל את קווי המתאר של הגבול שניסיתי לסמן וקראה
במהרה שאבוא אחריה. אצבע רכה נחתה על המתג, והתריס החל להיפתח.
הפעם תוכי סגול כנף שכב שם. הוא כבר לא פרפר. פרפרים יש רק
בגטו והכנפיים טמונות במבחנות עמוסות נפטלין. אסור להריח.
יעל הביטה בי, ספונה בצד המרוחק של המרפסת. מתגוננת. תוך מספר
דקות מצאתי גוזל עצום עיניים בכף ידי כשיעל אוחזת בכף היד
השנייה, מובילה אותי אל מחוץ לחצר. "עכשיו נקבור אותו", היא
הורתה. מתיימרת להשיל מעליי שכבות של הדחקה (היום קוראים לזה
פוסט טראומה). קברנו את הגוזל המת;
בבוקר למחרת, חלקת הקבר כבר הייתה פרוצה לרוח מערבית ולטל
האופייני לבקרים במושב. חתול כנראה גישש ומצא שלל. שרשרת
הישרדות או פשוט תאוות רעב. כל חתולה תפוחת פטמות נדמית לי
היום כמגדלת פגרי גוזלים בבטנה. אני עדיין מחפשת את העצמות.
השואה הגרעינית טרם החלה.

איש אחד אמר לי להתביית כבר

שילחתי לעברו חץ שקוף טבול בסם
האונס. הוא ישן עכשיו

אין לו בית. אני ניצחתי במונופול אני
שליטת רחובות.

פעם, היינו מתפלחות יחפות בין חריצי שיח הלבונה שהיה כגדר גן
האירועים שבקיבוץ. ליקה הייתה מתלבשת מלמלה חגיגית ורודה
מעוטרת בנקודות, אני העדפתי גטקעס. היו להם את הקרטושקעס הכי
נימוחים בפה, במטבח גן האירועים ההוא.
כל תעלול כזה היה מפרפר ראשנים בבטן הצפרדע שלי, וחשמל היה
זורם בקצות אצבעות הרגליים; כולנו גנרטור ברידינג אחד גדול.
השומר זיהה אותנו, את ליקה ואותי ואת יעל הג'ינג'ית, אבל
החריש.
שנים לאחר מכן ליקה סיפרה שהייתה מחרישה גם היא כשליטף את
פנים ירכה בשולי מלתחות הגברים בבריכת הקיבוץ. הדשא היה ירוק
יותר אז. סבתא שלי כבר לא הכינה קרטושקעס.
היינו מתחרות, מי תלגום יותר משיירי טיפות היין שזלגו בדד
בכוסות שהניחו העוכרים (אורחים) שרקדו על הרחבה. אני הייתי
המנצחת הבלתי רשמית. יעל תמיד הביטה מהצד מפלבלת מבט. עמד לי
על קצה הלשון לסנוט בה, הרי ראו שלא הייתה ילדת מפתח אמיתית.
יעל הייתה בלרינה.
היום למוסכניק שלה, אסמכתא כפסיכולוג קליני. את הילדות שלה
היא לא שולחת לרקוד בלט, מחשש שירקדו גם ב
ליקה סופרת. כך היא משיבה בפגישות המחזור כששואלים במה היא
עוסקת.
(היא עוסקת במספרים, למעלה למטה מצדי סופר הסתם שמעסיק אותה.
ליקה סופרת).
בספר המחזור כתוב היה שאהיה טייסת הקרב הראשונה שתעשה הסבה
מקצועית ותהפוך לקב"נית. בסוף גמרתי גננת.
את גן האירועים מחליף בימים אלו המרכז המסחרי. כולם מדברים
עליו בחדר האוכל.
מוכרים שם קנדולים וגלולת היום שאחרי גם.

הבית ממוקם בין פרדס לכביש ראשי. היום קוראים לזה פריפריה.
צהלות אמבולנסים קטעו את דממת ארוחת הצהריים. ניר הישיר מבט
מבועת.

ידענו שזה הולך להגיע. שותקות, מצפות לסימן הבא.

"אל תגידי לי שזו אישה שיולדת. יש יותר מסירנה אחת. אולי מישהו
חטף התקף לב או התעלף או מת מעגמת נפש?" הוא הצהיר כשואל.
אנחנו השתקנו גיחוך חרישי. "לא", לילך השיבה. "זה אביב עכשיו,
אתה יודע. הרבה נשים יולדות באותה משבצת זמן".
"והסירנות?" הוא שאל. "היום במקום לזעוק בבכי בנשימה הראשונה,
הם משמיעים זעקה של סירנות? הם גם בורקים כחול אדום?"

מהדורת החדשות דיווחה על תשעה הרוגים וכעשרים פצועים.

הצלחנו להשתיק חרדה.

אני אגור בירושלים, בעמק הרפאים. אתרשל בדירת חדר אחד
צבועה בכחול מבחוץ, אשלב רגל על רגל.
אופנוע שטח יחנה בשבע הבלטות שאקרא להן
בשם: חנייה. יבקרו אותי טייסים ומשוררים וטבחים. את כולם
אכבד בחרוסת. חדשות לבקרים אהיה רכובה על
התלת אופן שלי לעבר האוניברסיטה העברית.
יהיה לי ילקוט גם מחברת עטופה בנייר אורז לבן.
אמא שלו תבשל. בשעות בין הערביים אהיה
לשמרטפית על הילדים המתפייטים "מאתיים" ו"מציצה".
גם אז עגה מקומית תעשה לי נעים. גם
אוויר הרים צלול כיין, וקריאת מגילה
בבית אל.
אחת לתקופה אבקר בתחנה המרכזית,
ליום זיכרון. בין קריצה למעבדה אטייל עם פנחס יד
ביד. נצעד לכותל.
"איך כותל מערבי מבקש משאלה? וממי?"
תהיה לי קליניקה תחת לשבע הבלטות
ועל הקירות אתלה פורטרטים של מבטים מזוגגים.
אמא שלי תצוד דובדבני יער. אמא שלו תהיה
משוגעת.

כשהוא היה גונח, נשען אחורה על מדף הספרים
המטים ליפול, הייתה אוחזת בצווארו, מהדקת מגע
אצבעות וציפורניים. לא להכאיב כי אם להתרכז. בחופזה
הייתה מנגבת בגב כף יד ענוגה את נוזל הזרע שזלג בין
ירכיה. "צער בעלי חיים", הוא כתב לי שנים אחר כך
החלל המת עודנו מורגש כאבי רפאים ו
אצבע בולטת כמו מנסה לפרוץ תחת עור הבטן המתוח
שתדלדל כבר, נו, שתדלדל.

מי ירחץ לי את היד בטרפנטין? להסיר כתמים
של צביעת סולמות בפרדס.
יד תרחץ יד תלחץ יד שקפאה, כשניתקה את הכבל
החולש על גזרת החמצן.

הקרחת שלו ברקה בלילה ההוא. לא הייתה לו כרס

מישל פטרוצ'יאני מנגן ברקע ואני
נושפת ברכות מעודנת על פתיל נר שבת. התקליטים
הישנים כמו כפתורים שנקרעו בגסות מהסוודר האדום
שקניתי בחנות יד שניה, כמו נזירה אז חייכתי
עשרות ניירות משובצים מפוזרים בחלל השטיח
שנקנה בסיני

ביקשו לקנות את לילך תמורת ארבעים גמלים. שם
למדתי קנה מידה מה הוא, לא גזענות לא פלילים
לא על רקע האומות המאוחדות. הים היה שקט
אני הייתי בת מצווה ועידו רכן לצדי מתגרה
מפסל שדיים על החול מחוץ לחושה ושואל
שלך יותר שלך פחות שלך זקורים
מי ידע אז מה זקור מביע בכלל, עידו כמה
שהיה מפותח אז נשאר

כל הניירות המשובצים הללו מודפסים. מילים מילים
מילים. כל קצוות הארץ, כל פלאפל יתקבל בברכה
אני לא אוהבת חומוס, גם לא במבה גם
לא גמבה.

אז, ריח כלור מדיף מצליל בשר שנחבט בבשר (מאז חשבתי שזה הצליל
של אהבה, היום אני יודעת שזה רק צליל של נעורים), במלתחות תחת
בריכת השחייה של סבתא.
כשהדם ניגר על הרצפה ידעתי בוודאות שזה החומר ממנו נכתבת שירה
(אישה חכמה שהכרתי אהבה לעשות אנאלוגיות. היא כתבה ששירה זה
כמו להסיר שערות ברגליים. את יודעת רק כשיורד דם). הוא לא היה
אמצעי ואני לא הייתי כלי קיבול. אבל ידעתי, כמו שדם ניגר כמו
שמלח גס כמו כשמולקולת החמצן האחרונה מתמוגגת. יודעים.
שרועים על חמש מגבות משומשות, בובה מתנפחת מימיננו וחלון שטוף
אבק משמאלנו, שכבנו שם. מיוזעים. מריירים. לא דיברנו. אני
הייתי למטה. בחורף הבא הוא כבר קנה לי מחברת ועיפרון, הוא פחד
משתיקות.
(הייתי זה מונח שמבטא נוכחות. הוא לא מבטא דינאמיות. נוכחות
שקטה).
עור כפות הרגליים שלו התקלף. הוא אמר שאצטרך להתרגל. "זה פק"ל
שמועבר במורשת המשפחתית". שגם לאבא שלו יש. חשתי דחייה עזה
וכמיהה עזה יותר, כמו שחש ילד בן 10 אל מול אש מדורת ל"ג
בעומר. קמתי באחת, הקשחתי גו תחתון והפעלתי את זרם המים.
אבי נהג להתקלח שם אחרי שחיית הבוקר, גם סבתא שלי עשתה שם
תרגילים פיזיים במיגור בדידות. נשטפנו, מסירים מעלינו את עול
הכפילות. בחמש היינו מתלבשים, אני בפיג'מה והוא בבגדי המסע,
ומצלצלים לתחנת המוניות הקרובה.
בשש הם היו מתעוררים, ניסינו להקדים אותם. לעתים היה נכנס מבעד
לחלון, כשרצה להרגיש מסגרת. לא נדודים של מלתחות, בריכות וריח
מרירות.
את עקבות רגלי הרפת שלו על הקיר מחק הצבע במברשת עבותת שער
גירית. אני שתקתי. הפנמתי אובדן. רק הגולדן רטריוור הג'ינג'י
נבח ללא הרף. אחוז תזזית. כמי שהיה שותף סוד לבריחות, לברכיים
החבולות, לריצות החרישיות על הדשא הלח בלילות ההם הוא נרעד,
כשם שכלבים לא מסוגלים לשאת את קול המשרוקית שטווח צליליה לא
נהיר לבני האדם. ידידו הטוב של אבי לא ידע מנוח עד ששער החצר
נסגר והוא לא בא בו יותר. הוא שמח לאיד, אבל אני לא גיליתי
לעולם שנרדם בשמירה.
בשעות הבוקר המוקדמות כשכבר בצבץ כרטיס הרישיון מהארנק שנשא
עליו, שנים לאחר מכן, הוא צלצל אליי. כך, באחת הפעמים,
כשהשריפה החמצמצה בשפתיים החלה לשכוח וגרוק בדמות שינה אימתנית
החלה לאחוז בשיירי הזיכרון - הוא דיבר. אמר בקול קטוע, דמעות
ורוק שלי מהול בזרעיו, שנכנס בעמוד הרמזור. האוטו הלך וסבא שלו
אפילו לא יודע שלקח את המפתחות ומה יגידו ואיך נפתור את זה
הפעם.
לא היה לי את מי להעיר כי אסור היה שידעו. שוב הכרחתי את מי
שהייתי להירדם.
היום הוא לא נוסע במוניות, גם לא עולה על טרמפים. היום הוא
מפקד.

בשר כבר לא נחבט בבשר. רק מערוך בבצק של עוגיות
ואני עגולה ורכה.

לרועי.

18/4/06