(כותרת משנה: משמרת לילה שלוש-עשרה מתשע-עשרה).


אני קורא את המשורר הזה שכל הזמן מדבר על בוקובסקי.
יש לנו לא מעט במשותף לי ולמשורר הזה.
את בוקובסקי וקולטריין למשל שלקרוא או לשמוע אותם זה גם
עניין של תדמית לא פחות מכל דבר אחר.
אני קורא את המשורר הזה וחושב לעצמי "איך הוא מעז"?
הוא בחיים לא עבד במשמרת לילה אמיתית,
כזאת שאתה חוזר אחריה הביתה ורק רוצה שהחיים שלך יגמרו
בגלל שאתה יודע שכל מה שהולך להיות זה עוד מאותו הדבר.
חיים שלמים מאותו החרא.
"היי!", אתה חושב לפעמים,
"איפה החיים שלי? איפה תהילת רוק'נ'רול וערבי קריאת שירה מול
מעריצות מסורות ומתמסרות?"
אבל אלה לא החיים שלי.
אז המשורר הזה קורא את בוקובסקי, ורואה סרטים של טרקובסקי
ושומע קולטריין.
והוא לא מפסיק לדבר על זה.
שיר אחרי שיר, עמוד אחרי עמוד, ספר אחרי ספר.
עניין של תדמית לא פחות מכל דבר אחר.
אני קורא את בוקובסקי וכותב עליו ואני קורא את המשורר
הזה שכל הזמן כותב על בוקובסקי וכותב עליו.
יש לנו לא מעט במשותף לי ולמשורר הזה.
את בוקובסקי וקולטריין למשל.  
עניין של תדמית לא פחות מכל דבר אחר.
השיר הזה הוא לשנוא את ההשתקפות שלך במראה.