"היי... זו אני, מיכל"
"מיכל?"
"כן... אפשר את גיא?"
"מדבר גיא"
"היי, זו מיכל"

לאורך כל החיים שלי, אני מחפשת את עצמי ואת הזהות שלי. אולי
יותר מזה, אני מחפשת את הדרך ואת המקום שבו לא ארגיש זרה. אני
ממלאת את עצמי בחיפושים אחר אני אובייקטיבי, שיוכל להיות הנפש
התאומה שלי, שיוכל להבין אותי ובכל זאת לא יהיה אני.
כל החיים שלי אני מוצאת את עצמי בעולמות בנאלים, משעממים, חסרי
צבע וחיים. כל מה שחיפשתי הוא אחד שיראה לי את הדרך שלי, אחד
שיוכל להצביע לי בוודאות, פעם אחת בלבד, ולומר לי לאן לפנות,
לאן ללכת. להיות פעם אחת, רק אחת תלויה במישהו אחר. שיוכל
להקשיב, שיוכל לתת. אז אולי בתוך כל המסעות שלי, בתוך אלפי
הדרכים המתפצלות כשכל אחת מפתה אותי ללכת בדרך שלה, קצת איבדתי
את עצמי, אולי קצת תליתי את עצמי במישהו לא קיים, במישהו שאף
פעם לא היה... לא היה שלי.

"לא... אני... מכיר רק מיכל אחת..."
"אז אולי זו אני?"
"רגע... את מיכל ההיא?"
"לא..."
"אז...? איזו מיכל את...?"

ואז, אני מוצאת את עצמי מחזיקה ביד טלפון, שגם הוא הגיע לי
ממישהו שכבר לא ממש פה, ושומעת אותו אומר את המילים האלה. מי
את? אותן מילים שחיפשתי את התשובה להם אצלו במשך כל כך הרבה
זמן. הוכחה גמורה לכך שאין מלאכים? אולי... לפחות לא בעולם
הזה. לא בעולם שלי.