במותך ציווית לנו חיים?
האם זה נכון?
אתה חושב שבמותך באמת ציווית לנו חיים?
אתה קורה למה שאנחנו עוברים עכשיו חיים?
אפשר לחיות אחרי אירוע כזה נורא?
המשפט הזה מהדהד לי בראש,
כבר שבוע שלם.
עוד כמה ימים יום הזיכרון השלישי בלעדייך.
ושוב נגיע כולנו להר הרצל,
נעמוד צפופים ליד הקברים,
ונבכה.
אחרי כמה שעות,
נצטרך לחזור ל"חיים" הרגילים.
עד השנה הבאה.
ירד לו היום.
והגיע הלילה.
ושוב,
הראש מתחיל להתמלא בתמונות ומחשבות.
ובלי לשים לב,
מתחילות לרדת הדמעות.
השחר עולה,
מגיע הבוקר.
צריך לקום, יום חדש לפנינו.
העיניים נפוחות,
הראש כואב.
אבל-
במותך ציווית לנו חיים.
אז אני קמה,
מתארגנת .
ויוצאת שוב לעולם השחור הזה.
וככה חיה את החיים.
מיום ליום.
רואה את המשפחה,
כואבת,
שבורה.
מחפשת את המקום שאפשר לשאוב ממנו כוח.
אבל לא מוצאת.
ואז נזכרת בך.
ובאותו משפט נורא-
במותו ציווה לנו חיים. |