דקה אחת בשנה תעמדו.
תעמדו ותחשבו,
עלינו.

על כל המשפחות,
שעומדות כעת
בהר הרצל ובכל רחבי הארץ,
מעל הקברים,
החדשים והפורחים.
או על יד,
אותם הקברים
הישנים שאין כבר מי שיעמוד לידם.

תעמדו.
ותחשבו עלינו,
תחשבו על בנינו.
ואולי סוף כל סוף,
תבינו.

תבינו כמה גורלנו אכזר.
ותעמדו בשקט.
כי אצלכם יום הזיכרון, מגיע פעם בשנה.
אך אנחנו חווים אותו, כל שנייה ושנייה.

אז עכשיו.
נראה לכם שדקה אחת בשנה, לעמוד, להרכין את הראש ולשתוק.
נחשב לבקשה מוגזמת?!