כשהכל התחיל,
חשבתי שיכול לצאת מזה משהו טוב,
אולי איתך אני באמת אלמד לאהוב.
אבל לא. שיחקת בי.
כמו שאתה עושה לכולן.
הייתי אחת מבין כל הבנות שהיית איתן.
אני חשבתי שהטעות יכולה להפתר,
אבל אתה לא רצית אותי איתך יותר.
זאת לא הייתה אמורה להיות פרידה קשה,
אפילו לא הספקתי להתאהב בך.
ובכל זאת אני יושבת כאן לבדי.
אחרי שבועיים שאתה נפרדת ממני,
ובוכה.
על מה סעמק?!
על ההשפלה, על זה שזרקת אותי,
או על ההרגשה שאף אחד לא באמת אוהב אותי?
על זה שאין לי למי לבכות ולספר,
או על זה שאף פעם לא הרגשתי תקועה יותר?
על זה שממני לא איכפת לך,
או על זה שאני עדיין רוצה אותך?
רע לי, ואני לא יודעת מה לחשוב.
אבל הבנתי-

אפשר לסבול גם בלי לאהוב.