New Stage - Go To Main Page


שיחת הטלפון משנה מסלול

נסעתי כדרכי בימים האחרונים למסעדה החדשה שפתח שאול בתל אביב,
ברחוב יגאל אלון פינת נחלת יצחק.
הייתי בחופשה מהעבודה, חופשה אחרונה מעבודה זו. קיבלתי 4 חודשי
התאקלמות מהחברה בה עבדתי עד לאחרונה.

שאול הוא סוחר רכב אותו אני מכיר שנים ארוכות, בוגר
האוניברסיטה של החיים, פורמלית לא אתפלא אם בקושי סיים רק 8
שנות לימוד.
לפני מספר חודשים זיהיתי שינויים קלים אצל הבחור, עסק פחות
במסחר כלי רכב והחל לשפץ מספר חנויות קטנות אותן שכר.
יום אחד שאלתי "שאול, מה הסיפור הזה?"
"עודד, זה עם חברת השליחויות, רצה לפתוח מסעדה. זיין לי את
השכל כבר שנה. 'בוא נפתח מסעדה, בוא נפתח מסעדה'." ענה לי שאול
תוך הרמת ידיים בתנועות של נכנע והמשיך "יום אחד אמרתי לו 'הנה
הזקן בעל הבניין הזה, בוא נביא איתו דיבור ונסגור שכירות על כל
שלושת החנויות האלה, ככה יהיה לנו 100 מטר מרובע ונוכל להקים
מסעדה בקלאסה'. עודד פתאום אומר לי 'יאללה, בוא נסגור איתו'.
הייתי המום, בשוק, לא האמנתי שהוא על באמת רוצה לשים כסף
בערמות. תפסתי אותו ביד, משכתי אותו לכיוון הבעל בית וככה
סגרנו שכירות ל- 10 שנים. מאותו רגע אני והוא שקועים בשיפוצים,
הכנות ובלגאן כזה שאני לא יודע איך לצאת מזה".
"ואליי לא פנית, אולי גם אני רוצה להיות שותף?" שאלתי בהתרסה.
"אין בעיות" ענה שאול "אם אתה רוצה אתה בפנים, בשליש שותפות
ואולי אפילו במקום עודד, עודד נכנס ללחץ בשנייה שהתחיל להוציא
כסף, אני חושב שהוא לא רוצה להמשיך, הוא כל הזמן לוחץ לפתוח את
המסעדה והיא אפילו לא מוכנה."
בסופה של שיחה זו סיכמנו שאבדוק האם אני מעוניין להיכנס
לשותפות. שאול נתן לי את כל הנתונים הידועים לו ואני לאחר
בדיקות מסיביות החלטתי שלא להיכנס להרפתקה הזו. הודעתי לשאול
והוא כמובן התאכזב אך לא שמר לי טינה על כך.
בהמשך פרש עודד משותפות זו לאחר שהשקיע סכום נכבד ושאול לקח על
עצמו את המסעדה ללא שותפים תוך הבטחה להחזיר לעודד את כל הכסף
שהשקיע.

השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת. בימים אלו נהגתי ל"השקים קום", לא
לפני עשר בבוקר.
נסעתי מכיוון ראשון לציון על כביש אשדוד, וכרגיל הפקקים האלו
העמידו אותי בדילמה היומיומית, האם לקחת ימינה לכביש ירושלים
ולהיכנס לתל אביב דרך איילון או להמשיך לצומת מסובים ולהיכנס
לתל אביב משם. הפעם נסעתי דרך איילון, מתברר שהבחירה לא רעה,
התנועה זורמת ואין הרבה אורות בלמים מולי.
הפלאפון צלצל. לחצתי על הכפתור הנכון ואמרתי תוך כיוון קולי
לדיבורית "כן?"
"דני," קולה של אשתי שרון בקע מתוך הרמקול "בן אחותך יזהר,
נמצא בבית חולים... הכל בסדר, הכל בסדר, לא קרה שום דבר מיוחד"
הרגיעה מייד שרון לאחר הפתיחה הדרמטית.
המחשבות החלו להתרוצץ, אם הוא בבית חולים איך זה שהכל בסדר...
האטתי את הרכב ושאלתי "מה קרה?"
"הייתה תאונת דרכים... היו חמישה ברכב... ממה שהבנתי הרכב
התהפך ורק יזהר נפצע וכעת הוא נמצא בבית החולים פורייה, יותר
לא סיפרו לי דבר אבל אסנת מוסרת שבאמת הוא יצא מזה יחסית
חלק."
"שרון, אני ממשיך ישר לאסנת ואהוד, ואעדכן אותך בהמשך. קחי
בחשבון שאשאר שם הלילה הזה לפחות." הודעתי לשרון בהחלטה של
רגע.
"או. קיי, תרים טלפון ברגע שאתה מגיע, להתראות." ענתה בהבנה.
"להתראות." ניתקתי את השיחה.

בית החולים פורייה, שם נולדה ביתי הבכורה אריאלה לפני כמעט 12
שנים, נושק לטבריה בצד הדרומי של העיר.
המשכתי ישר על איילון לכיוון צפון. "המשך הכביש הוא לכביש
החוף, משם אחתוך ליוקנעם, צומת גולני וישר לפורייה." תכננתי
לעצמי את הנסיעה תוך חישוב שזה ייקח לי כשעתיים לכל היותר.
תוך כדי נסיעה ניסיתי לתפוס את אסנת בטלפון. למרבה ההפתעה
הצלחתי.
"הלו, אוסנת?"
"כן, מי זה? דני!" זיהתה אותי אסנת תוך כדי השאלה, "מה נשמע?"
"אצלי בסדר, מה שלום יזהר?"
"אני מבינה שהודיעו לך. הוא בסדר, קיבל מכות יבשות, כואב לו
אבל ברוך השם אין שברים והוא תחת השגחה" ענתה אסנת בקול כמעט
רגיל.
נרגעתי קצת משום שקולה לא היה שונה במיוחד אם כי היה בו מעט
התרגשות. "אסנת, אני נמצא בדרך אליכם. אפשר לבקר אותו?"
"כן, הוא יכול לקום מהמיטה וכל הזמן מישהו נמצא לידו" הפעם
שמעתי קצת עייפות בקולה.
"את בטוחה שהכל בסדר?" שאלתי שוב.
"אני רק עייפה, כל הלילה היינו לידו. לא ישנו. אני הולכת לישון
קצת, ברגע שתגיע תעיר אותי ונלך ביחד לראות אותו". ענתה לי.
"אסנת, ניסיתי בימים האחרונים להתקשר אליכם ולא הייתה תשובה.
חששתי שקרה משהו. התקשרתי להורים ושאלתי האם הכל בסדר
אצלכם..."
"אנחנו עושים שיפוצים בבית ולכן קו אחד אינו מחובר ואנו
משתדלים לא להיות בכלל בבית בגלל הרעשים והדפיקות. בגלל זה לא
הצלחת לתפוס אותנו, ובקשר לתאונה היא קרתה אתמול בערב כך שאין
כל קשר..."
"טוב, אז להתראות בעוד כמה שעות" הפסקתי אותה תוך כוונה שהיא
תלך לנוח קצת.
"להתראות ונסיעה טובה" הדגישה וניתקה את השיחה.

אסנת, השנייה מתוך ארבעה לבית משפחת  מלכה ויוסף, נישאה לאהוד
בשלהי שנות השבעים וביחד הביאו לעולם ארבעה ילדים. דידי,
יזהר, שהשתחרר מהצבא לא מזמן בנסיבות עלומות; ליאת, וציונה.
אצל אסנת תמיד שמענו על המאורעות רק לאחר זמן מה וזה כלל מחלות
שמחות ולידות. אף פעם לא העבירה לנו בשידור חי את לידות הילדים
שלה, את הבעיות שלה. תמיד ידענו רק לאחר מספר ימים. לכן לא
הייתי בטוח כשאמרה הכל בסדר עם יזהר, מה עוד, שאת הידיעה על
התאונה הודיעה לשרון ציונה וכמובן רק לאחר עשרות שעות מזמן
התאונה.

לחצתי על דוושת הגז עד שהגעתי למהירות האסורה - 110 קמ"ש.
לקחתי בחשבון, כפי שחברים טוענים, כי במהירות מותרת של 100
קמ"ש המשטרה אינה עוצרת נהגים אלא רק אם חרגו מעבר ל - 10 קמ"ש
יותר מהמותר.
הכיתי מכות קלות על הרדיו בתקווה שהוא יתעורר לחיים, מזה
שבועיים שהוא לא עובד והמכות האלו עזרו פעם ולכן חשבתי שגם
הפעם יקרה נס. הנס המיוחל לא קרה והרדיו נדם. מעניין, הרכב הוא
חדש, רק כמה חודשים על הכביש ועוד אומרים שהיפנים יודעים לייצר
כלי רכב?!
נכנסתי לתל אביב על איילון לכיוון צפון.

אפריל עכשיו ונדמה לי כי החורף הזה ממאן לחלוף. עדיין גשמים
והחזאי אמר כי צפוי אף שלג בפסגות ההרים. אבי אומר לי כי בחלוף
השנים החורף הזה זז קצת קדימה בזמן ובכל שנה החורף מגיע יותר
מאוחר ומסתיים מאוחר. מעניין.
מעונן היה ומעילי זרוק במושב האחורי. לפתע, בלי הזהרה החל הגשם
לרדת, טיפות גדולות שהכו בחוזקה על גג המכונית. האטתי והפעלתי
מגבים.
מימיני חלף רכב במהירות גבוהה משלי ונכנס לנתיב שלי בלי איתות
ומבלי לשמור מרחק מתאים. היה נדמה לי כי הנה הוא נותן לי לטיפה
קטנה. קיללתי אותו, את הבוחן שלא הכשיל אותו ואת המורה לנהיגה
שלו. בימים כ"תיקונם" הייתי יוצא מגדרי ומתחיל לרדוף אחריו עד
אשר הייתי מחזיר לו מנה אחת אפיים. הפעם כמו ברוב הפעמים
האחרונות נרגעתי לאחר הקללה העסיסית. אני מניח שבבית הספר
לנהיגה היו מאשרים קללה תחת נקמה. בכלל, כנראה שהגיל עושה את
שלו וככל שאנו מתבגרים אנו נעשים מתונים יותר ולא נמהרים
בתגובות.
הגשם לא מפסיק לרגע. תל אביב מתרחקת מאחורי ואני מתקרב לסוף
איילון למחלף גלילות. עוד כמה רמזורים ואגיע לכביש החוף.

מייד בפנותי ימינה לכיוון הרצליה הבחנתי בחייל המרים יד לטרמפ
המיוחל. בימים אלו ובמיוחד בחורף מעט מאוד בעלי מכוניות עוצרים
לחיילים. החיילים רטובים ומלכלכים את הרכב, אינם מנומסים ועוד
ועוד. ואני חושב כי בעת רגיעה החיילים אינם "חשובים" ולכן בעלי
הרכבים אינם לוקחים אותם משיקולים אלה. עובדה היא כי בעת
מתיחות קשה למצוא חיילים בטרמפיאדות ולא משום שיש לנו צבא
חשאי.

האטתי ואותתי ימינה על מנת לקחת את החייל. עצרתי ליד החייל
ושאלתי "לאן אתה צריך? אני מגיע לטבריה."
החייל התכופף "לטבריה... ואוו... אני צריך להגיע לרמת הגולן."
מבחינתו זה היה טרמפ אידיאלי.
החייל היה רטוב המסכן, עם תרמיל בגודל של ארון חדר שינה ונשק.
כשהבחנתי בתרמיל אמרתי "את התרמיל בוא נכניס לתא המטען."
"או קיי." ענה הבחור.
יצאתי מהרכב תוך כדי פתיחת תא המטען. הוצאתי את העפיפון שהכנתי
ביחד עם בנותיי בזהירות. חסר היה לי שמשהו יקרה לעפיפון. עבדנו
על העפיפון הזה במשך שעות ארוכות עד אשר יצירת המופת יצאה
לאוויר העולם. הכנסנו את התרמיל כך שגם לעפיפון היה מקום בטוח.
הנחתי את העפיפון על התרמיל וסגרתי בזהירות את מכסה תא המטען.
הבחור נכנס למושב הקדמי ואני למושב הנהג. את הנשק העמיד בין
רגליו בצורה כזו שלא יפגע בדפנות הרכב ואמר בהיסוס "תודה. אתה
יודע, מעט מאוד נהגים עוצרים לחיילים." זיהיתי בקולו כי אינו
יליד הארץ. הפניתי מבטי אליו ומייד שיבצתי אותו כעולה
מאתיופיה.
"כן, אני מכיר את ההרגשה להמתין לטרמפ. אוהו, כמה שאני מכיר."
עניתי ותמונות השרות הצבאי החלו לעלות בהדרגה.
יצאתי שמאלה מהטרמפיאדה והתחלתי צובר מהירות צפונה. החייל שתק
כאילו רצה להיבלע, לא להראות, לא להפריע. אומרים שהיהודים
האתיופים נחבאים אל הכלים. לא קינאתי בו, להגיע לארץ זרה,
ללמוד שפה חדשה, מנהגים חדשים, כמה קשה לו.
לכשעצמי אינני יודע אם הייתי עושה את הצעד הזה ועובר לארץ
חדשה.
הגברתי את החימום ברכב ושאלתי "קר לך?"
"לא, אני קצת רטוב; אבל התרגלתי." ענה בשקט.
"אתה עולה מאתיופיה?" לא יכולתי להתאפק ושאלתי.
"כן." ענה בקצרה.
"מתי עלית ארצה?" המשכתי לחקור.
"לפני חמש שנים."
הצצתי אליו שוב והבחנתי כי תג היחידה שלו הוא של חטיבה 188.
אותה חטיבה בה שרתתי לפני שנים ארוכות. "אני רואה שאתה בחטיבה
188, זו חטיבת טנקים." אמרתי במן אחוות לוחמים.
הוא שתק. עוד סימן לכך שלא נולד כאן, ישראלי מלידה היה מתחיל
לדבר ולא מפסיק וסביר להניח כי היינו מוצאים יחדיו מכרים
משותפים למרות הבדלי הגיל.
תשובותיו הקצרות, התכנסותו בתוך עצמו ושתיקותיו סיקרנו אותי
יותר. מייד עברו בי המחשבות "איך הוא מסתדר בחברה זרה?" "איך
הוא מסתדר בצבא?" ואיך ואיך ואיך. יחד עם זה התנהגותו הרתיעה
אותי, לא רציתי להביך אותו בשאלותיי.

הבטתי לכביש השחור, הרטוב מטיפות הגשם. לרגע התחלף הכביש במן
עיסת בוץ כאשר סימני זחלים של טנקים נראים בכל מקום, נעלי צבא
שקועות בבוץ ואליהם מתחברים רגליים עם מדים, גוף, ופרצופים
שזמן רב מאוד לא ראיתי.




היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/7/01 12:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריאל הדר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה