ולפעמים, אני חושב עליך, בצורה הכי בסיסית שרק אפשר.
יושב בחדר, הקירות מלאים בדברים, אבל צל גדול חובק אותי, עוטף
אותי, ריקנות חסרת הצלה שנסחבת אחרי כמו גיבנת כבר קרוב לשנה.
ניסתי הכל, באמת.
שתיתי את האוקינוס בכמה טעמים, הייתי עם אחרות, הכרחתי את עצמי
לשנוא אותך, כמעט הצלחתי לשכוח.
אבל משום מה זה תמיד חוזר, הרצון להאמין... לקוות, שאולי עדיין
אפשר.
שתיקה זה ערפל לא ברור, שמותיר מסתורין שמשאיר לך טעם חמצמץ
בצד של השפתיים,גורם לך לקחת נשימה עמוקה ולצלול עמוק אל תוך
המים, אולי בת הים מסתתרת שמה, מתחת לסלעים, ליד הצלופח
המחשמל, מאחורי שלד הספינה המתפוררת.
אני צולל עמוק, כבר נשרפות לי העיניים, פותח אותן לרווחה,
מקווה להתעורר.

לפעמים אני כמעט נכנע לרגש ושולח לך מחשבה מרפרפת, חוצה הרים
וימים, אולי גורמת לך להתהפך בשנתך באי נוחות לא מורגשת, אולי
גורמת לך לאלפית שניה של מוזרות בשעה שמישהו אחר נוגע בך, מלטף
עור ענוג מתחת לקיר שמלא כוכבים עצובים.

בכוח, אני מאונן בכל הכוח, כבר יש תלמים אדומים בבשר החי.
אי שם את בטח מתלבשת ונעלמת בחיוך עד לפעם הבאה.
ואני, כמו זונה עלובה, לא מצליח לגמור.