אני, עמי, יעל ואדווה ישבנו ב"ארומה" בדיזנגוף סנטר, אוכלים
קרואסונים ושותים שוקו. עמי פטפט משהו על עינת מכיתה ט', לא
הקשבתי, התעסקתי עם הקוראסון. הסתכלתי סביבי, גם יעל ואדווה לא
ממש הקשיבו לו, אלא שתו שוקו ובחנו את האנשים ההולכים ושבים.
בדיוק עמדתי לגמור את הקרואסון כששמעתי את עמי מוציא גיחוך כזה
חזק, כאילו הוא מנסה בכוונה למשוך את כל המבטים אליו. הרמתי את
הראש אליו ועקבתי אחרי המבט שלו בשביל לראות את נושא הגיחוך.
זה היה חייל. החייל היה לבוש במדי א' וסחב איתו רובה M-16 בלי
מחסנית. החייל הסתובב והסתכל לעמי חזרה בעיניים כמו נחש, מהדק
את האחיזה על הרובה.
"מה הוא מהלך ככה עם רובה באמצע הסנטר?" התלוננה יעל.
"אין מחסנית." הערתי. שלושה מבטים הופנו אלי, חודרים פנימה כמו
סכינים. השפלתי מבט מהר וחזרתי לקרואסון.
"באמת מזל שאין," המשיך עמי, "עוד היה יורה בי כמו שהוא
בפלשטינאים מסכנים."
כחכחתי בגרוני ולקחתי לגימה מהשוקו. החזרתי את מבטי לחייל, הוא
כבר היה רחוק. עמי נאנח.
"לפחות אנחנו לא כמוהו וכל החברים הדפוקים שלו. צה"ל יכול
לשכוח מזה שאנחנו נבוא אליו. אני חושב שאני אעבור לניו-יורק."
"אני חושבת ללוס-אנג'לס." ציינה אדווה.
"גם ניו-יורק." הוסיפה יעל.
ואני שתקתי. אני בכלל רוצה ללכת לקרבי, אבל לך תדע איך הם
יגיבו. לא רציתי להתחיל וויכוח ולגרום להם להתרחק ממני,
בכל-זאת - חברים שלי.
"אני חושב שאני אעבור ללונדון." אמרתי.
"בחירה טובה." אמר עמי וחייך.
"מתי כבר יצאו משטחים?" סיננה יעל מבין שינייה.
"נראה לך שעם שרון זה יקרה?" אמר עמי, "סתם ימני שמן
ומטומטם."
"אתה מכיר ימני לא מטומטם?" שאלה יעל. כולם צחקו, רק אני לקחתי
עוד לגימה מהשוקו ושתקתי. עכשיו כשאני חושב על זה, לא ממש
הבנתי מה יש לעמי נגד חיילים. אבל גם לא ניסיתי להבין, כי
שכנעתי את עצמי שאני מבין. פשוט הלכתי אחריו, כשעבר חייל,
גיכחתי יחד איתו. גם על אלו שחיים, וגם על אלו שלא.
אני זוכר איך ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות
האיבה, עמי שכנע את יעל אדווה ואותי לא לעמוד בצפירה. הוא מלמל
משהו על גזענות ופלשטינאים מתים. לא הקשבתי, פשוט נשארתי לשבת
כשהתנגנה הצפירה למשך דקה. גם בתקווה לא עמדנו, שם עמי מלמל
משהו על יהודים וערבים, משהו עם בן-גוריון. גם שם נשארתי לשבת.
וכשהתגלגל ההמנון בין כולם, ראיתי איך עמי מגחך. אבל אני שרתי
את התקווה בלב. אפילו לא שמתי לב לזה בזמנו, פשוט שרתי,
ונהנתי.
בינתיים עמי כבר שלף עוד גיחוך קולני - הפעם על חרדי. החרדי
הסתובב עם התנ"ך ביד וכל הזמן סידר את הכובע שחור שלו.
"היהדות זה דבר כזה דפוק." אמרה יעל. כל-כך רציתי לומר איך
יהדות זה דווקא דבר נחמד אבל פשוט המשכתי להסתכל על החרדי.
הייתה לו מן הליכה זקופה כזאת, גאה. גם לו עברה איזו עווית
בפנים, כמו לחייל, והוא הידק את היד סביב ספר התנ"ך. אני זוכר
איך בטיול השנתי עברנו ליד קבוצה של חרדים, ועמי כל הזמן עבר
על הדבר השלישי וצעק בקול רם את שמו של אלוהים לשווא. ואני
זוכר שכולם צחקו, וגם אני צחקתי. ואני זוכר שניסיתי להצטרף
אליו, אבל לא הצלחתי, פשוט לא יכולתי.
אבל החרדי, למרות העווית בפנים המשיך ללכת, זקוף וגאה. החייל
והחרדי לא התביישו במה שהם, הם היו גאים בזה ושמחו להצהיר על
זה בקול רם. ורק אני התביישתי, ישבתי ושתקתי.