הו שלום, כבר התגעגעתי.
כן, מזמן לא הייתה לי את תחושת הבדידות העצובה ואת המחשבות
האובדניות שלי.
עוד פעם השתיקות והמבטים הזומביים שלי שמערערים את כל מי
שמסביבי ואפילו גם אותי.
הפעם אני כבר יודעת שזה מתחיל להיות יותר מדי מפחיד כשאני
מדברת עם עצמי, פותחת את החלון ומסתכלת למטה, אז אני בכלל לא
מתקרבת אליו.
הפעם זה אחרת.
כי הפעם אני לבד. אבל ממש לבד.
לא באותו רגע בחדר או בבית.
לבד בלי אף אחד אחר שאפשר לברוח אליו כשאני מרגישה שאני הולכת
לאיבוד.
וזה לגמרי לבד, אבל ממש לא חופשי.
אני לא יכולה לבכות, אני לא יכולה להגיד מה אני מרגישה, אני לא
יכולה לברוח.
אני כלואה.
נזרקתי לתוך חיים שאני לא יכולה להחזיק, שאני לא ראויה להם,
אני רק הורסת בהם הכל.
עדיף שתחזירו אותי חזרה, לאיפה שהייתי לפני, כי פה אני לא
מסתדרת.
אני מכבה את האור בחדר וסוגרת את הדלת.
עכשיו הכל חשוך.
האור מבחוץ כבר לא יכול לעבור דרך הדלת השקופה, והרי אני היא
זאת שאטמה אותה, חומה לעולם שבחוץ, אני היא זאת שצבעה אותה כדי
שלא יראו אותי. כדי שלא יראו מבפנים. אני הרסתי הכל. אני הרסתי
את עצמי. הרחקתי את כולם.
ועכשיו אני לבד.
לגמרי לבד.