(יום. דירה בתל אביב. נשמעת דפיקה על הדלת ומר כסלו ניגש לפתוח
אותה. מולו עומד גבר גדול עם רובה, כובע של עיריית תל אביב ותג
זיהוי עליו רשום "שלום, אני מוריס".)

מוריס: מר כסלו?
מר כסלו: כן? אפשר לעזור לך במשהו?
מוריס: מר כסלו, עיריית תל אביב שלחה אותי לחסל אותך.
מר כסלו (מבוהל): מה? לחסל? למה, מה עשיתי?
מוריס: מר כסלו, האם ברשותך מכונית פז'ו 206 כחולה משנת 2000?
מר כסלו: אהה... כן?
מוריס: והאם אתמול היית ברחוב הברזל בשכונת רמת החייל בין
השעות 12:40-13:20?
מר כסלו: כן, אבל אני לא מבין איך זה קשור...
מוריס: מר כסלו, תו החניה שלך מוגבל לאיזור מספר 1 בלבד. אין
לך רשות לחנות ברחוב הברזל ללא כרטיס חניה, או כל אישור אחר.
(מר כסלו בוהה במוריס למשך כמה שניות, לא יודע כיצד להגיב.
לבסוף, הוא מתפרץ בצעקות)
מר כסלו (צועק): חניה?! אתה בא אלי עם הרובה הזה בגלל חניה?!
תגיד לי התחלקת לגמרי על השכל?!
מוריס: עיריית תל אביב נתקלת בעשרות אלפי מקרים בשנה של
עברייני תנועה חוזרים. מתברר כי אזהרה בכתב ועונש כספי אינם
מספיקים ויש לנקוט באמצעי הרתעה חמורים יותר.
מר כסלו: אז אתם יורים באנשים. אני אזרח שומר חוק! אני משלם את
המשכורת שלך! אתה צריך לומר לי תודה במקום לאיים!
מוריס: מר כסלו, כדאי שתדע כי עיריית תל אביב מאפשרת לעברייני
החניה עשר דקות של הכנות לביצוע הענישה. (מביט בשעון) עד כה
בזבזת כמעט שלוש דקות ונותרו לך שבע. אולי תרצה לעשן או לשתות
משהו...
מר כסלו: אני לא מעשן.
מוריס (מחייך): נו, אז אין לך מה לדאוג מסרטן. בכל אופן, יש לך
שש דקות וחצי להיפרד מיקיריך.
(גברת כסלו, ששמעה את הצעקות, ניגשת לדלת לראות על מה המהומה)
גברת כסלו: מה קורה פה? למה צעקת?
מוריס: שלום גברת כסלו, אני כאן כדי לחסל את בעלך.
גברת כסלו: אמרת 'לחסל'? (למר כסלו) הוא אמר 'לחסל'? למה שירצו
לחסל אותך?
מר כסלו: זוכרת שאתמול בצהריים התקשרתי אליך מהג'ירף?
גברת כסלו: אה-הא.
מר כסלו: וזוכרת שהתלהבתי מהחניה שמצאתי בלי לקבל דו"ח?
גברת כסלו: כן, אבל...
מר כסלו: על זה באו לירות בי.
(גברת כסלו בוחנת את מוריס בשקט ומבחינה בתג שלו)
גברת כסלו: מוריס... מוריס גבע מעירוני ד'?
מוריס: אני מכיר אותך?
גברת כסלו: רותי אפלזון. ישבנו ביחד בכימיה.
מוריס: אוי, עכשיו אני נזכר. רותי, שנים לא התראנו. איך אצלך?
גברת כסלו: בסדר, אני עורכת לשונית ויש לי שני ילדים, הם בבית
ספר עכשיו. את בעלי אתה כבר מכיר.
(מוריס לוחץ את ידו של מר כסלו)
מוריס: מר כסלו, רק שתדע שאשתך הייתה הבחורה הכי מבוקשת בשכבה.
כל הבנים רבו מי ישב לידה באוטובוס בטיולים.
מר כסלו: מה אתה אומר...
גברת כסלו: תשמע, מוריס, אתה רוצה אולי לשתות קפה, או משהו?
מוריס: הייתי שמח, אבל יש לי עבודה ולבעלך נשארו עוד... (מציץ
בשעון) שלוש דקות להתכונן, אז אני קצת לחוץ.
גברת כסלו: טוב, אבל תקפוץ מתי שתוכל. אתה יודע איפה אני גרה.
(גברת כסלו ומוריס צוחקים, מר כסלו שותק בכעס)
מר כסלו: תגידו, אין לכם משהו יותר טוב לעשות מלהעלות זכרונות.
אין איזו דרך שאפשר לבטל את העונש?
גברת כסלו: שמעתי שויתרו לכמה חבר'ה מרמת גן שלשום...
מוריס: עיריית תל אביב מכחישה את המקרה ודורשת להדגיש כי אף
אדם אינו מעל החוק. בנוסף, עיריית תל אביב מעולם לא ניהלה קשרי
מסחר עם המאפיה הרוסית ואינה יודעת מה עלה בגורלו של עד המדינה
איוון דימדוב.
מר כסלו: טוב... אז אפשר אולי לפחות לדחות למועד מאוחר יותר?
מוריס: אין סיכוי. (מוציא רשימה מכיסו) רק תראו כמה אנשים עוד
יש לי להיום. זה בגלל הקיצוצים, אני חוזר הביתה גמור ואשתי לא
מבינה למה אני לא מבלה עם הילדים.
(מר כסלו לוקח את הרשימה וסוקר אותה)
גברת כסלו: התחנת עם... איך קראו לה? זאת שיצאת איתה בתיכון.
מוריס: דורית? לא, נפרדנו אחרי הצבא. התחתנתי עם סטודנטית
מקנדה שפגשתי במקרה באנטליה...
מר כסלו (מביט ברשימה): פיינברג אורה וישי? הם גרים בבניין
הזה. ממש קומה מעלינו.
מוריס: באמת? (מביט ברשימה) וואו, אין לך מושג איך חסכת לי
עכשיו. הייתי מסתובב שעתיים רק כדי לחזור הנה בסוף. תודה, מר
כסלו. יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך? משככי כאבים, כיסוי
לעיניים, רק תגיד.
גברת כסלו: אתה יכול אולי לא להרוג אותו?
מוריס: מצטער, אבל אם היום אני מוותר על תו חניה, מחר אני
מוותר על אדום לבן, שבוע הבא על חניה כפולה. לפני שנשים לב,
יהיה פה תוהו ובוהו.
גברת כסלו: אני מבינה.
(מוריס מביט שוב בשעון ומצביע עליו. מר כסלו מחבק את אשתו עם
דמעות בעיניו)
מר כסלו: רותי, אני אוהב אותך. בבקשה, אל תשכחי אותי.
גברת כסלו: אל תדאג. (למוריס) תגיד, אם ממילא יש לך עוד עבודה
בבניין, למה שלא נחכה לך, תחסל את פיינברג ובעלי בינתיים יפרד
כמו שצריך מכל מי שהוא מכיר?
מוריס: זה צעד מאוד חריג... אבל אני אסכים. רק כי עזרתם לי.
גברת כסלו: תודה.
מוריס: אבל אני רוצה שתבואו איתי למעלה. זה לא שאני לא סומך
עליכם או משהו, אבל אולי תתחרטו פתאום ואז יורדים עלי
בעבודה... בואו איתי.
גברת כסלו: אין בעיה, בואו נלך.
(השלושה יוצאים במהירות מהדירה. אחרי כמה שניות, גברת כסלו
חוזרת בריצה ונכנסת לחדר השינה. היא מרימה את התיק שלה מהרצפה,
ניגשת למיטה ומוציאה מתחת למזרן אקדח. היא משחררת את הנצרה,
מכניסה את האקדח לתיק ויוצאת מהדירה).