לליפז היו עיניים סגולות, כולם פחדו ממנה, ואף פחדו עד כדי כך
שלא נתנו לה להבין כי פחדו ממנה. כששאלו בכיתה איזה צבע עיניים
היא הייתה רוצה שיהיה לה במקום סגול, היא ענתה שחור, כיוון
ששחור זה גם צבע יפה, אבל אף אחד לא מתלונן שצבע שחור הוא לא
צבע נורמאלי לעיניים. אף אחד לא בדיוק העז להסתכל לה הישר אל
תוך העיניים, כאילו שהיא הייתה פוזלת, או נכה באיזושהי צורה
מביכה שלא נעים להסתכל עליה. אפילו המורות לא היו מסתכלות לה
בעיניים, היו גם שמועות, שאפילו ההורים שלה לא הסתכלו לה
בעיניים, אבל זה כנראה רק שמועות... ואולי בעצם לא.
ליפז סיפרה לי פעם שהיא הייתה רוצה לשנות דברים רבים בעצמה, את
צבע עיניה, את צבע שערה הזהוב שהגדיש את צבע עיניה הייחודי, את
שמה - שתמיד רצתה לשנות ל"צדף" או "גל" או מילה שתזכיר לה את
הים, היו דברים רבים בעצמה שהיא רצתה לשנות, היא פשוט שנאה
להיות יוצאת דופן. היה לה גוף כמעט מושלם, בצורה דקה ורגישה של
גיטרה, עם טפטוף קליל של מסתורין ומיניות עצומה, שפתיים גדושות
אדמדמות, פנים כל-כך יפות היו לה.
היא לא יכלה לשנוא, לא את הנערים והנערות מבית ספרנו שפיזממו
פיזמונים אשר בזו לה, ולא את האנשים שלקחו מחייה את כל מה שהיה
לה, היא טענה שהם אנושיים ויש לסלוח להם, רק את עצמה היא שנאה.
אולי היא חשבה שהיא לא אנושית, אני לא מאמין בסיפורי פיות, אבל
אני מאמין שהיה בה משהו מעבר לאנושיות המוכרת לנו - היכולת
האלוהית הזו, לסלוח, הייתה כל-כך חזקה בה, ובכלל, בליפז היה
משהו שונה. היא הייתה יושבת על שפת הים, בעוד שאדוות מים קטנות
היו מלטפות את כפות רגליה היחפות, לעיתים היא הייתה עולה על
ההר הקטן שליד המים, עומדת ונושמת את הרוח אליה. אפילו בגשם
הייתה עומדת שם על הסלעים של ההר, ידיה פרושות לצדדים, וכמו
מלאך בשמלה הלבנה שלה הייתה עומדת שם ומחייכת. רק שם יכולת
לראות אותה מחייכת, היא לא הייתה אדם שמח בטבעה, היא גם לא
הייתה בהכרח אדם עצוב שבוכה רוב חייו, היא הייתה סתם, ליפז.
בעצם ליפז כן הייתה אדם עצוב, היא לא בכתה, היא לא אהבה לבכות,
היא הייתה אומרת שלבכות זה כמו מוצר נלווה, כמו הגבינה המפוררת
על הספגטי, זה סתם משמין ולא נחוץ. בגלל זה אף אחד לא אהב
להסתכל לה בעיניים, בגלל שזה כאב. כאב לנו, להסתכל אל תוך
עיניו של יצור כה מושלם וכה שבור בו זמנית,
כאילו קראנו לאלוהים שטן, או לשטן אלוהים, שני הפכים מוחלטים,
השלמות הזאת שהייתה בה והריקנות שמילאה אותה.
אני לא בטוח איזה מחשבה עברה בראשם של אחרים שמנעה מבעדם לנסות
להסתכל בעיניה, אולי בגלל המחשבה שהם אלו ששברו אותה, את
המושלמת שניצבה בפניהם, אני בעצמי עוד לא החלטתי מדוע עד אותו
היום לא הסתכלתי בעיניה.
יום אחד הכל נהיה עצוב, שחור, וסגול. משפחתה בכתה רבות, אנשים
רבים הצטופפו בביתם הקט של משפחת כהן באותם שבעה ימים של בכי
נוראי ותחושת אובדת גדולה סחפה את כולנו לתוכה.
היה זה רק שבוע לאחר העדרותה שהוריה החלו לחפש אותה ואף קראו
לסיוע משטרתי. אף אחד לא היה בטוח מה קרה שם באותו הלילה, יש
האומרים שהיא נכנסה למים, שחתה וטבעה, אחרים אומרים שהיא
הטביעה את עצמה והתאבדה, או יצרה איזשהו כישוף בעזרת עיניה
והעלימה את עצמה.
בסופו של דבר קבעה המשטרה כי היא טבעה, בלי פירוט או הסבר שהיו
עלולים להימצא מיותרים, וגופתה לא נמצאה, אני חשבתי אחרת. אני
דווקא די בטוח שהים סחף אותה אליו, כפי שתמיד רצתה, אותה נערה
בעלת עיניי מוות, הוא שמע את קריאתה ואסף את שבריה השלמים
אליו.