אני עפה מעל אותן שנים וימים ושעות כצפה על מים, ואותה שתיקה
אדישות וקריסה פנימית נעלמת כערפל.
באותה הליכה זה נראה מוזר, לאותו אדם הערפל הזה היה קודם לכן
קיר בטון, שעצר והיכה במציאות:
זה לא את באמת, השילי את הקרום העבה והסיליקוני של החברה,
השילי את המילים והביקורת ואל תספגי לעצמך. פשוט תדחי מעלייך
כל קשר לשומן הרווי הזה ונקי עם סבון הטוב ביותר - בעצמך.
השכבות נשרו.
פתאום... היא זר למראה, יפה הרבה יותר, לא מוכרת. ופתאום היא
לא מוכרת ויפה עד דמעות. היא מחייכת ועוזבת את החדר, מאושרת
ממי שהיא ומהחופש היפה שהיא שוב קיבלה. והיא השאירה אותי פה,
טובעת בחליפתה הישנה והמזויפת. שנראית לא כל-כך רע מבחוץ אבל
עכשיו, עכשיו לבד בבית היא חונקת אותי בזרותה והורגת את הרוע
שלה בחנק,
אותי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.