מחטים יהיו התחלה טובה. מחטים קטנות, דקות, כמעט בלתי נראות
אבל שיידעו לגעת בכל העצבים, אפילו בקטנים ביותר, שיגרמו לך
לצרוח, שיגרמו לך להתחנן. בכל מחט, אני אשאב קצת מהאנושיות שיש
בך, קצת ממה שהם מצאו שגרם להם לאהוב אותך כל-כך, שגרם להם
לראות כמה אני לא.

אחר כך אני אעבור לפנים, לא כדי להכאיב, לזה יש לי עוד זמן,
אלא כדי למחוק כל דבר שדומה לי ממך, כל דבר שיהיה אפשר להגיד
שהיה בו משהו שקשור אליי, כדי שהם ישתקו קצת עם ההשוואות
שלהם.

ואז אני אתן לך לנוח, אולי אפילו משככי כאבים, כדי שכשאני
אכאיב זה יהיה כשאת הכי פיקחת, שתהיי בהכרה מלאה, שתרגישי הכל.
וכשאני אכאיב אני אתן לך לצרוח, שתוציאי כל מה שאת רוצה בין כל
פגיעה בעור היפה שלך שבשבילי הוא כל-כך מושלם, לפחות יותר
ממני. את יכולה עכשיו להגיד כל מה שאת חושבת עליי, כל מה שאת
רוצה, בי את כבר לא יכולה לפגוע. אין לך יותר כוח, את אפס, את
כלום, את כבר לא אנושית.

וכשתפסיקי לצרוח, כי כבר פשוט נגמר לך הכוח, אני אחבוש לך את
הפצעים, אתקן ואבנה אותך מחדש, ארכיב אותך כמו פאזל בתוך המוח
שלי, שתחזרי למה שהיית פעם, אותה נימפה מכוערת שכל-כך רציתי
להיות, שכל-כך שנאתי. את תישארי אותו דבר, את לא תדעי מה היה
כי עלייך זה לא השפיע, לא באמת.

אבל אני כבר יודעת שאין לך יותר כוח עליי, שאת אפס, שאת כלום,
שאני כבר לא אנושית.