כן, צדקו כשאמרו שכשיש משהו חרא בחיים
הוא בא בצרורות, אחריו בא עוד חרא ועוד חרא,
עד שלא ניתן להסביר את כל השכבה המסריחה שנוצרה מעלייך.
אני אצעק, לא ישמעו אותי...
נבלעתי עמוק בפנים פשוט דוחה,
אני אסתום את האף, כך אני אסבול פחות.
תגידו שאני חולת נפש, תגידו שטעיתי,
אבל אחרי שעשיתי מה שעשיתי ידעתי עמוק בתוכי
שאני כה שלמה עם ההחלטה, המוות שלי היה מהיר.
סבלתי פחות מבחיים,
הנשימות האחרונות היו כמו כמה שניות לפני הגמירה,
מדהימות, ארוכות.
כולם מתים סביבי, האדמה גאולה בדם,
אנחנו רוצחים זה את זה גם אם לא מוות מוחשי,
אנחנו רוצחים זה את זה מבפנים.
אף אחד לא מבין אותי לעזאזל, אף אחד...
אני אמשיך להגיד שכואב לי
ואתם תגידו לי שאני מלאת רחמים עצמיים, לא,
אני לא מלאת רחמים עצמיים, אני מלאת כאב.
כל הפרחים שפרחו סביבי והיו כה ורודים הפכו לקמולים, מתים.
זועקים לטיפת מים, ואין אף אחד שיתן להם, העולם שלי נבל מזמן.
אני אצעק, לא ישמעו אותי...
ניסיתי, אני לא מדברת מתוך חוסר נסיון באמת שניסיתי לצעוק,
אך אף אוזן לא ניגשה לראות מה קורה עם הפרח שהולך ונובל לו
לאיטו.

צעקתי,
צעקתי שוב,
הדבר האחרון ששמעתי היה ההד של קולי...